מאת מיכה רחמן. המאמר פורסם באתר "העוקץ".

ביום שישי האחרון (28 במאי) הצטרפתי להפגנה השבועית בכפר בלעין. מיד כשהגיעו המפגינים אל שער גדר ההפרדה, פוזרה ההפגנה במעצרים ובגז מדמיע. לארבעת העצורים – שלושה ישראלים ופלסטיני תושב הכפר – היתה הזדמנות למפגש בלתי אמצעי עם חיילי צבא ההגנה לישראל; לי הייתה הזדמנות לכמה הרהורים על צבא הכיבוש.

א) שטח צבאי סגור.

צריך אולי להתחיל בשאלה, מאיפה הסמכות הזאת הניתן לצבא לפזר הפגנות מתי שירצה בעזרת צו "שטח צבאי סגור", שציווה אלוף הפיקוד? צו הנראה מתאים הרבה יותר למשטר טוטליטארי, מאשר למשטר דמוקרטי. עם המעצר נדרשנו לתת שמות ומספרי תעודות זהות. אני סירבתי. התקיים ויכוח קטן על זכותם של החיילים לעצור אותנו ולבקש פרטים, וגם איזה פרטים. האם למשל אנחנו חייבים למסור להם כתובת מדויקת של מקום מגורים? ומאיפה בכלל הסמכות לעצור מפגינים שקטים שלא הרימו יד על חייל, כשבעצם נעצרו כשהם מטיילים בשקט (במקומות בהם לא היה גז) על הגבעות העוטפות את הכפר.

בשיחה שהתקיימה עם הקצין, מפקד המחלקה כנראה, מחינו על עצם המעצר: איזה סמכות יש לחייל לעצור אותנו מבלי להראות לנו שום מסמך, שום צו שטח צבאי סגור, לעצור אותנו סתם כך בגלל שלו יש מדים ולנו אין. הדיונים עם החיילים, אפשר לומר, היו ידידותיים מאוד. עד כדי כך ידידותיים, שהצטערתי שלא הבאתי איתי כמה פנקסים לחלוקה לחיילים של תנועת יש גבול, בהם מסבירים להם מה הם המעשים שאדם הגון איננו עושה. לאחר דין ודברים הובא צילום של צו שטח צבאי סגור, ובו איסור להיכנס לשטח הכפר ולסביבתו.

המסמכים מהסוג הזה נראים תמיד כשיא החוק והסדר: יש בהם מפה המורה לך לאיפה אסור לך להיכנס, ויש בהם הרבה סעיפים ותת-סעיפים שנכתבו על ידי אנשי החוק המלומדים של צבא ההגנה לישראל. אבל מהי לעזאזל הסמכות הדמוקרטית של החוק הזה, שלא לדבר על הסמכות המוסרית? שהרי החוק, כפי שלמדנו, איננו מטרה אלא אמצעי לשמירת על שוויון האדם ועל המשטר הדמוקרטי. מה לדמוקרטיה הישראלית ולכיבוש המתיר לצבא לעשות כרצונו בשטחים הכבושים, להצר את צעדיהם של הפלסטינים ולגזול את אדמתם ולדכא הפגנה שקטה של מפגינים הדוגלים בפעילות בלתי אלימה (הפעם, עד למעצרים ורימוני הגז, ההפגנה היתה ממש שקטה)?

ב) החוק שלנו והחוק של הפלסטינים (או המג"ד הטוב והמג"ד הרע).

כמה שאנחנו מנסים לקיים הפגנות משותפות של פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, צבא ה"חוק והסדר" ומשטר הכיבוש מפרידים אותנו מיד עם המעצר. אחרי המעצר כשאנחנו יושבים במחנה הצבאי הסמוך לגדר, מובא למחנה עציר פלסטיני, בחור צעיר כבן עשרים לפי מה שטענו החיילים. אנחנו יושבים בנחת, גם קיבלנו כיסאות, ומשוחחים עם החיילים. העציר הפלסטיני, ידיו קשורות מאחור באזיקון ועיניו מכוסות בפלנלית צבאית רשמית (שבמקרים גרועים יותר משמשת לניקוי הרובה אחרי שירה ליד או אל הפלסטיני העצור, אבל על זה בהמשך).

הוא מובל, בעדינות רבה יש לציין, על ידי החיילים ויושב לידינו. שאלנו את החיילים למה הוא אזוק ואנחנו לא. מכיוון שמדובר היה בשאלה קשה ונכבדת, הובהל המג"ד להשיב. הנימוק הראשון היה שעצור פלסטיני זרק אבנים ואנחנו לא (ולכן הוא כנראה מסוכן יותר). הנימוק השני, מפתיע: אם לא היו קושרים לעצור הפלסטיני את העיניים ואת הידיים, החיילים היו עלולים להתפתות לפגוע בו, ככה יש להם תחושה שהם מוגנים. ממש נפלא.

חרף הידידותיות של השיחה עם המג"ד, או אולי בגללה, אולי בגלל שלא היה לי חשק להתחיל בריב ענק, נמנעתי מלהזכיר את הסיפור שהתפרסם בעיתונות על המג"ד שהורה לחייל לירות "ליד הרגליים" של עציר פלסטיני, שהיה אזוק ממש כך ועיניו מכוסות. העציר נפצע. אף התנהל משפט בנושא נגד המג"ד והחייל. הפעם נתקלנו במג"ד הטוב, הוא ממש יצא מגדרו, הפסיק כל פעילות מבצעית, כדי להוכיח לנו הישראלים הטובים (בניגוד לפלסטינים הרעים) שהצבא שלנו הוא הומאני. לכל אורך הדרך זכה הפלסטיני העצור ליחס טוב (פגשנו אותו שוב בתחנת המשטרה בשער בנימין), אבל העיניים נשארו מכוסות והידיים נשארו אזוקות.

אז מה יש לנו כאן? משטר צבאי, כיבוש "נאור" שמתיר לכל מג"ד וסמח"ט לעשות בשטח כעולה על רוחו. כשרוצים יורים החיילים רימון גז בכינון ישיר והורגים את באסם אבו רחמה, מבילעין, רק בגלל שהפגין. כשרוצים מפגינים כסות של נאורות. השאלה היא כמובן מהו ההקשר הכולל: חוק אחר לפלסטינים שנשפטים בבתי משפט צבאיים ומובלים למעצר אזוקים וקשורי עיניים, חוק אחר ליהודים שאסור למשטרה הפלסטינית לעצרם ונשפטים בבתי משפט אזרחיים בישראל. וחייל היורה בפלסטיני בטוח שכמעט כמעט תמיד יצא ללא משפט, או עם עונש קל שבקלים (מי ירה בבאסם? אנחנו לא יודעים. האם מישהו בא על עונשו? שום חייל לא נשפט וממילא לא בא על עונשו). האמת, יש הגיון במערכת: אם היו מחמירים בעונשי החיילים מי היה מוכן לבצע את משימות הכיבוש?

ג) שיחות עם חייליים, טיול הזוי בשטחים הכבושים, והפי(?) אנד.

השיחה עם הקצינים היתה ידידותית וזורמת. המ"מ איתו שוחחנו בנקודת המעצר, שאל אותנו מה עושים החברים שלנו שם בבלעין אחרי ההפגנה, אצל מי הם מתארחים. בהתחלה חששנו שמדובר בתחקיר ביטחוני סמוי, אבל במהרה התברר שהחייל הצעיר שואל פשוט בתמיהה, איך ייתכן שאנחנו הישראלים מתארחים בבית של פלסטינים. החיילים הפשוטים סיפרו לנו סיפורים על חברים שלהם שנפצעו מאבנים שזרקו לעברם הצעירים מהכפר. על מאזן האימה, הרוגים פלסטינים מול חיילים פצועים קל ובינוני, לא אמרנו מלה. רק ניסינו (ניסיון חסר תוחלת כמובן) לחזור ולהסביר להם שאין להם מה לחפש פה ושהאדמות האלה באמת לא שייכות לנו. אפילו הנימוק התנ"כי, שגזילת אדמות תושבי הכפר היא גזילת כבשת הרש, לא ממש סייע לשכנע את החיילים הצעירים.

שיאה של ההרפתקה המפוקפקת הזאת היה מסע סוריאליסטי, בו חצינו את ירושלים מצפון לדרום, סיירנו בשכונות פלסטיניות כמו א-רם ואזור התעשייה עטרות (התנחלות תעשייתית ישראלית) ועוד כהנה וכהנה. כל זאת כדי למצוא את נקודת המשטרה באזור התעשייה שער בנימין, בגלל שני חיילים צעירים, חפים מכל מפה או ידע בגיאוגרפיה מקומית, ששעה שלמה לא הצליחו למצוא את היעד הנכסף. מדי פעם ניסנו לכוון את הנהג לכיוון בית הכלא שלנו. בינינו לבין עצמנו חשבנו, על הסכנה הנשקפת לנו בהסתובבות בתוך רכב צבאי המהווה מטרה ניידת בין השכונות הפלסטיניות.

הסוף היה טוב (הסוף הטוב שמור, כמובן, רק לנו המפגינים הישראלים. ויש המקצינים יותר ואומרים עדיין רק לנו): השוטר בתחנת המשטרה קיבל את גרסתנו שמכיוון שלא הוצג לנו צו שטח צבאי סגור לפני ש"עיכבו" אותנו לחקירה, העיכוב שלנו בטל, והתיקים שלנו יסגרו. אנרכיסטים נגד הגדר, מארגני ההפגנות מהצד הישראלי, התגלו כקבוצה אנרכיסטית אבל מאורגנת. ההסעה מתל אביב הגיעה והוחזרנו לביתנו בשלום