מאת דב חנין

הכנסת אישרה בשבוע שעבר הצעת חוק ממשלתית, המתירה לממשלה להגדיל את הגרעון בתקציב, וזאת לפי נוסחה מסוימת.

יוזמה ממשלתית זו היא לכאורה, סטייה מהמדיניות הניאו-ליברלית, שננקטה בעשור האחרון. דוברי הממשלה שבו והדגישו בשנים האחרונות, כי אם נחרוג ואפילו במעט ממסגרת הגרעון המותר, ונוסיף, למשל, מעט לתקציב דמי האבטלה או למימון שירותי הבריאות, או-אז נהרוס את כלכלת ישראל. והנה באה הממשלה ומציעה את הגדלת הגרעון בתקציב.

מעצם התפנית הזאת מתבקש להסיק מסקנה חשובה: ראוי וכדאי להצטייד בגישה ספקנית מאוד לאמיתות שמשמיעים חכמי הכלכלה הניאו-ליברלית. הרי אלה חזרו שוב ושוב על הקביעה, כי אסור שיהיה גרעון תקציבי וחשוב מאוד שהמערכת הציבורית תצטמצם. זכור התיאור של נתניהו את המגזר הציבורי כ"איש השמן", הרוכב על המגזר הפרטי, שהוא בפי נתניהו "האיש הרזה".

האם די בהרחבת הגרעון בתקציב?

בהחלט לא. השאלה שצריכה להיבחן היא, על מה יוצא הכסף הנוסף, שיהיה בידי הממשלה הודות להגדלת הגרעון בתקציב. לפי כל הסימנים, ממשלת נתניהו אינה מתכוונת להגדיל את התקציבים החברתיים. היא אינה מתכוונת להסכים להצעה לקבוע עדכון הולם של סל הבריאות, או לצמצם את מספר הילדים בכיתות. לעומת זאת, אפשר להעריך, כי הממשלה תוציא את הכסף למימון המלחמה הבאה, להמשך הבנייה בהתנחלויות, או כדי לכסות על הנזק שתגרום מדיניות הטבות המס לעשירים.

ראש הממשלה נתניהו ממשיך להגן על מדיניות הפחתת המסים הישירים – מס הכנסה ומס חברות, ומתכוון להמשיך בה. אך הטבות המס האלה עולות בחלקן של המשפחות המבוססות כלכלית, בעוד שמחצית מהשכירים, שהכנסותיהם אינן מגיעות לסף המס – כלל אינם נהנים מהטבות מס אלה.

לפי התוכנית הממשלתית, מס ההכנסה על בעלי ההכנסות הגבוהות יירד משיעור מירבי של 45% היום לשיעור מירבי של 39% בלבד בשנת 2016. חמורה במיוחד הכוונה להפחית את מס החברות, שעמד בשנת 2009 על 26%, בהדרגה עד ל-18% בלבד בשנת 2015.

ארגון המדינות המפותחות (OECD), שישראל צורפה אליו לאחרונה, קרא לממשלת נתניהו לא להפחית מסים. הוא נימק את קריאתו זו ב"מצוקת המימון של השירותים החברתיים בישראל".

אבל ממשלת נתניהו מטפחת קפיטליזם כה קיצוני, שהיא דוחה אפילו המלצות של ארגון פרו-קפיטליסטי מובהק כמו OECD, והמלצות דומות של בנק ישראל, שכבר לא לדבר על האופציה של העלאת שיעורי המס שמשלמים העשירים.

שערוריית תמלוגי הגז

אחת השערוריות במדיניות המסים של הממשלה היא בהתייחסות להכנסות ממאגרי הגז שנמצאו בים התיכון. מדובר במאגרי גז, שהם אוצר טבע השייך לכלל האזרחים.

ממחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה, כי התמלוגים, שהממשלה מתכוונת לגבות מהחברות מפיקות הגז, כולל המסים שעליהן לשלם, יגיעו ל-35% מהכנסות החברה. זה שיעור נמוך ביותר לעומת המצב במדינות אחרות. נוסף לכך, הממשלה מעניקה לחברות אלה הטבות מס בגין השקעותיהן בחיפושי הגז. כאשר מביאים בחשבון את ההוצאות האלה, שיעור התמלוגים שהמדינה תגבה בפועל יהיה רק 11% מההכנסות.

ומה המצב בתחום זה במדינות אחרות?

בנורבגיה, הממשלה מקבלת תמלוגים בשיעור של 85% מההכנסות מהפקת נפט וגז; ברוסיה – 83%; במצרים – 77%; בקולומביה – 69%.

במלים אחרות, ישראל היא שיאנית בהפקרת משאבי הטבע לתועלתם האנוכית של הטייקונים, של בעלי ההון הפרטיים שקיבלו את הרשיון לקדוח ולהפיק.

והשערורייה נמשכת גם בכל הקשור להקמת המתקן שיקלוט את הגז הטבעי שיופק בים. במקום שהחברה מפיקת הגז תקים בים אסדה, שעליה יבוצע העיבוד הראשוני של הגז, מוכנה הממשלה להקריב לשם כך את חוף דור, ולגרום לפגיעה סביבתית חמורה באחד החופים היפים בארץ.

הפרשה של הגז הטבעי חושפת, אפוא, כי ממשלת נתניהו, כמו קודמותיה, רואה את הכלכלה רק בעיניהם של העשירים. אפילו בנק ישראל קבע לאחרונה, כי בארץ קיים ריכוז חסר תקדים של הון ועושר בידי כמה טייקונים, השולטים במשק הישראלי. ובנק ישראל מוסיף, כי ריכוז כזה מאיים על היציבות הכלכלית.

ריכוז עושר מול התרחבות העוני

ריכוז העושר, שגדל במהירות בגלל מדיניות הממשלה, הוא צד אחד של המשוואה, שהצד השני שלה הוא – הגידול המהיר בעוני. מתרחבת התופעה של עובדים עניים, גדלה המצוקה בקרב האוכלוסייה הערבית, הסובלת מאבטלה, משכר נמוך ומהריסות בתים.

  המאמר מבוסס על דברים בדיון בכנסת, 25.5.