60 מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב חיים ללא נגישות למים. מצב זה סותר את החוק בישראל ואת האמנות הבינ"ל עליהן חתומה ישראל. בכדי ליצור פתרון זמני לנגישות למים לכלל התושבים בכפרים הבלתי מוכרים יש להקים "מרכזי מים". כך מסר דובר העמותה רופאים לזכויות אדם.

המחסור בגישה למים מביא להובלתם בדרכים פרטיות ושמירתם בלית ברירה במיכלים. אגירת המים במיכלים מביאה לפגיעה קשה באיכותם, פגיעה שיש לה השלכות קשות על בריאות התושבים בכלל, והילדים במיוחד. לא זאת בלבד, הובלת המים כרוכה בעלויות גבוהות, שמגיעות עד יותר מ-20% מההכנסות החודשיות למשפחה.

לאחרונה החלה המועצה האזורית אבו בסמה להפעיל פתרון זמני לבעיית המחסור במים בכפרים שנמצאים באחריותה בדמות "מרכזי המים". מרכזי המים מורכבים מצינור מים ראשי, העובר דרך מרכז הכפר, אליו מחוברים במספר נקודות תושבי הכפר בעזרת שעון מים וצינור פרטי שהתקינו. פיתרון זה הוא זמני, שכן פיתרון הקבע יהיה במסגרת תוכנית מתאר מקומית, ובנייה מוסדרת באישורים. למרות שמדובר בפיתרון זמני, הוא שינה באופן מהותי את חיי תושבי הכפרים. "לפיכך, אנו מבקשים להורות על הקמת 10 'מרכזי מים', בכפרים הבלתי מוכרים אשר יהווה להערכתנו פתרון זמני יעיל ליותר מ-90% מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים אשר אינם מקבלים כיום מים באיכות ובנגישות ראויה ונדרשת", מסר הדובר.