איזה יופי. הפגנת שמאל וכל הדגלים הם בצבע כחול-לבן (וירוק של מרצ). אין דגלים אדומים, אין דגלי פלסטין ואין אף דובר, שעלול לומר משהו שממש ירגיז מישהו. הבטחנו זאת מראש – לא הוזמן אף דובר ערבי.
זו הייתה הפגנה, שלא רק שלא היו בה ערבים, אלא שהצהירה מראש, שערבים אינם מוזמנים אליה, כי זו הפגנה לציונים בלבד. בלי ערבים ובלי קומוניסטים. כך רואים מארגניי ההפגנה את עתידו של השמאל בישראל ומוסיפים חטא נוסף על חטאיו הרבים מספור של מה שמכונה "השמאל הציוני" בשנים האחרונות.
זו הייתה התרפקות על עבר עגום של התנשאות והתבדלות, כל הרע של מפא"י ההיסטורית, שראתה את ישראל כמדינת יהודיה בלבד. כל השאר, כבר יצטרכו להסתדר. ככל שמדובר בשמאל חדש, אין יותר ישן מזה.
המסר היחיד שהפגנה זו הייתה אמורה להעביר הוא שהתנחלויות הן לא ציוניות, שהמשך ההתנחלות יביא לסיומה של ישראל, כפי שאנחנו מכירים אותה. קודם כל כמדינה יהודית. גם כדמוקרטית. מארגני ההפגנה (אם כי לא כל הדוברים) נסחפו אחר הקו המנחה במניפסט ארגון "השמאל הלאומי" התוקף את השמאל הישן ומנסה כל הזמן להצדיק את עצמנו אל מול הימין בישראל, משום מה, נראה למישהו חשוב להסביר, שהשמאל הוא לא פחות ציוני.
מה משמעותה של הציונות הזו? זה לא הנושא, הנושא הוא שאנחנו הציונים, רוצים מדינה יהודית ולכן צריך לצאת מההתנחלויות. או.קיי. גם זה מסר. אבל הוא מסר שכל אדם ששתי עיניו בראשו מודע לו מזה שנים. בשביל זה לא צריך להיות איש שמאל. את זה מבינים ואומרים גם נתניהו, ברק ולבני. אריאל שרון, בניגוד ללבני, ברק ונתניהו, גם פעל בהתאם לתפיסתו זו, פילג על זה את הליכוד ופינה את המתנחלים מעזה (בצעד חד-צדדי, בלתי שמאלני לחלוטין, שהביא את עליית חמאס, במקום לחתום על הסכם עם הרשות הפלסטינית, ולדאוג שתוכל לקחת אחריות על השטח).
השמאל הציוני, בניגוד לקו שהוצג אתמול, אינו צריך להוכיח את עצמו לימין. הוא צריך להוכיח, שהוא עדין רלבנטי כשמאל בישראל. ממשלת ברק, הייתה הממשלה שבתקופתה צמחו ההתנחלויות יותר מאשר בכל תקופה אחרת ולאחר ששר ביטחון מטעם מפלגת העבודה הוביל שתי מלחמות מיותרות בשלוש שנים (מלחמות שמרצ לא התייצבה באופן מספיק ברור נגדן) קיים שבר מאד גדול ומוצדק בין ערביי ישראל לבין מה שמכונה "השמאל הציוני", שבר שבלי לאחותו, באמת אין עתיד לשמאל הישראלי.
קביעת סדר יום חדש למונח "ציוני" היא אולי דבר חשוב. לאקדמיה ואולי אפילו לחלק מכותבי מצעי מפלגות. אבל האם זה באמת המסר החשוב לעתיד מדינת ישראל? נדמה לי שלא.
כמה עשרות מטרים מהפגנת השמאל המתבדל, התקיימה הפגנה של אנשי המאבק בשייח' ג'ראח מול מגרש הרוסים, שם הובאו בפני שופט העצורים מההפגנה של יום שישי. כל יום שישי מתייצבים עשרות רבות של ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים בשייח' ג'ראח, שם מתבצע הלכה למעשה מיקרו-קוסמוס של הריסתה של ישראל, כמדינה יהודית, כמדינה דמוקראטית וכמדינה שמישהו נורמלי ירצה לחיות בה.
כניסתם של מתנחלים יהודים קיצוניים ללב שכונה, שצריכה להיות חלק מהבירה הפלסטינית – נועדה למנוע את הקמת הבירה הפלסטינית. העובדה שממשלת ישראל נותנת לכך יד מצביעה על חוסר נכונותה להגיע להסדר. לשם השתלטות זו משתמשים המתנחלים והשלטון בחקיקה מפלה. חוק אחד אינו מאפשר לערבים לתבוע את הבתים שהיו בבעלותם עד 1948 במערב ירושלים ובשאר חלקי הארץ – למניעת זכות השיבה – וחוק אחר מאפשר ליהודים לתבוע רכוש שהיה אי פעם בבעלות יהודית בשטחים שנכבשו לאחר 1967. זו אפליה, שאינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית. זהו היא עלבון לכל מי שאי פעם השתמש במונח דמוקרטיה.אנשי שייח' ג'ראח לא הוזמנו להפגנה, למרות שזכו לברכות מחלק מהדוברים. מה שהם עושים זה חשוב, אבל שיתוף פעולה איתם היה מקלקל את הרקע הכחול-לבן הפסטורלי, הבלתי מופרע.
השאלה שצריך השמאל הישראלי, הציוני ושאינו ציוני, להציב בפניו, היא איך צריכה להראות מדינת ישראל, האם ניתן להציג מסר אופטימי לציבור הישראלי. השמאל הישן מאד, שיוצג אתמול בכיכר, אינו חושב כך. הוא ממשיך בקו של מפלגת העבודה מזה שנים שעניינו מסרים של הסתגרות והפחדה – צריך לצאת מהשטחים בגלל הבעיה הדמוגראפית. אין שם שום דבר אופטימי. אין שם חזון.
השמאל הישראלי צריך ויכול להביא מסרים אופטימיים. מדינת ישראל אינה אבודה. אפשר ליצור כאן שותפות אזרחית, של יהודים וערבים, עניים ואנשי מעמד ביניים, חילוניים ובעלי עמדות דתיות מתונות, שרוצים לבנות כאן חברה צודקת, ללא כיבוש וללא שחיתות.
אז נכון, שציונים לא מתנחלים. אבל שמאלנים לא עושים הפגנות ליהודים בלבד, אלא הולכים יד ביד עם כל מי שהוא שותף ליצירת ישראל דמוקרטית, צודקת ושוויונית, יהודים וערבים יחד. אחרת באמת צריך להיות מאד פסימיים. אחרת באמת אין עתיד לשמאל בישראל וחמור אפילו מכך, אין עתיד טוב לישראל.
