מאת אפרים דוידי

    יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הכין "מתנה" לעובדים לקראת האחד במאי הקרב ובא: הסכמתו להפרטת הנמלים, חברת החשמל ותעש. כך פורסם בעיתונים בשבוע שעבר. אני מציע מתנה מסוג אחר.

    אמנם האחד במאי אינו חג של מתנות. אבל כל הרוצה להבין את שורשי האחד במאי בישראל, את מאבקי העובדים בארצנו, ואת המערכה המשותפת של יהודים וערבים לשלום ולצדק חברתי – חייב לקרוא את ספרו של בנימין גונן: "חיים אדומים – תחנות בחיי קומוניסט ישראלי". הספר פורסם לפני כמה חודשים בהוצאת "פרדס", ונכתב יחד עם פעיל ותיק נוסף במאבק המעמדי, הסופר אבשלום קווה, לשעבר יו"ר ועד העיתונאים ב"על המשמר".

    "חיים אדומים" מגולל פרקים נבחרים בקורות המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובחייו הפרטיים והציבוריים של גונן. ראשית הספר בנעוריו של גונן בחיפה הפועלית בתקופת המנדט הבריטי ובחברותו בתנועת הנוער הקומוניסטי. המשכו בפעילותו באגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, במעורבותו באינספור מאבקים מעמדיים ומקצועיים. זה סיפורה של תקופה ארוכה ומפותלת, רצופת משברים פוליטיים וחברתיים. זהו גם סיפור של מסירות מופתית לציבור העובדים היהודי והערבי כאחד, וגם של אהבה של זוגיות ואבהות.  

    בנימין גונן, יליד 1928, החל לעבוד בנעוריו בחברת החשמל בחיפה, ומאז ועד היום הוא מעורב ופעיל בענייני עובדים. ב-1965 נבחר למזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי).

    במילים חמות מתאר גונן את פעילותו במזכיר סניף חיפה של בנק"י בשנות החמישים, כאשר "מאות בני נוער צבאו על הסניף, שהתחלק לשכבות ולתאים לפי גיל… במרכז פעילות התאים עמד לימוד עקרונות הסוציאליזם, הדרכים לשינוי המשטר, זכותו של כל אדם לחופש ולשוויון" (ע' 63).

    גונן נבחר בשנת 1965 לוועד המרכזי של מק"י, והוא ממשיך לכהן במוסד זה עד היום. הוא כיהן כחבר הלשכה הפוליטית של מק"י בשנים 2007-1972. מ-1972 היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות. עם הקמת חד"ש ב-1977, נבחר גונן למוסדותיה המרכזיים ונקבע כנציגה בהסתדרות. מ-1994 שימש כחבר הנהגת ההסתדרות וממלא מקום יו"ר האגף לאיגוד מקצועי ויו"ר חדר המצב.

    בפרק על הקומוניסטים בהסתדרות (ע"ע 54-49), מתאר גונן את הוויכוח שהם ניהלו כבר מוועידת היסוד של ההסתדרות (1920) על כינונו של ארגון משותף של פועלים יהודים וערבים. והקומוניסטים מציין גונן, לא רק דרשו ארגון משותף, אלא פעלו בהתמדה לארגון מאבקים משותפים ושביתות במחנות הצבא הבריטי ובמקומות עבודה אחרים.

    בפרק אחר (ע' 59) מתאר גונן את הרושם הרב שהותירה עליו שביתת הימאים (1951), שנמשכה חודש וחצי, ואשר במהלכה שבה וגילתה מפא"י את יחסה השלילי והאלים למאבק פועלים למען זכויותיהם.    

    גונן גילה אומץ ונחישות נוכח התנכלויות הממסד של מפא"י אליו בחברת החשמל – מקום עבודתו במשך שנים רבות. הוא מתאר את מסע הרדיפות בפרק שכותרתו "קשה להיות קומוניסט" (ע' 87) ומסכם: "האמונה בצדקת הדרך סייעה לי לעבור משבר זה כמו משברים אחרים במרוצת חיי" (ע' 89).

    במשך שנים נאבק גונן, עם חבריו במק"י, לצירוף הפועל הערבי להסתדרות ולהקמתן של מועצות פועלים נבחרות ביישובים הערביים. מהספר ניתן ללמוד בבירור, כיצד התמודד גונן עם הבגידה של הנהגת ההסתדרות ותנועת העבודה הציונית בערכים הפועליים הבסיסיים, תוך הכפפתם לסדר יום ציוני-בורגני. מדיניות זו תרמה להעמקת הקיטוב המעמדי בישראל.

    ספרו של בנימין גונן מהווה אבן חשובה בחקר פעילותם של הקומוניסטים בתנועת הפועלים בארץ. פעילות חשובה וייחודית זו נמשכת ללא הפוגה יותר מ-90 שנה, אבל טרם נחקרה לעומקה.

    גונן עצמו עבר את גיל הפנסיה, אבל פעילותו היומיומית סותרת את ההנחה, שפנסיה פירושה מנוחה. הוא אינו מתעייף; גם היום הוא מתייצב באופן פעיל לצד עובדים במאבקם נגד סגירת מפעל, לשכר הוגן ולזכות להתאגד.