מאת פרופ' דני רבינוביץ. הטור פורסם בבלוג "הומו קומבוסטאנס  -האדם השורף".

התפרצויות וולקניות  כמו זו שהחלה באיסלנד לפני מספר ימים יוצרות גם פחמן דו חמצני CO2, שהוא גז החממה העיקרי. אך המודלים המדעיים המקובלים מבהירים שבהשוואה לפחמן ממקורות האנתרופוגניים (כלומר כתוצאה מפעולות מעשי ידי אדם), מדובר בכמויות זניחות. לתחמוצת הגפרית אין כמעט פוטנציאל חימום גלובלי (GWP). משני הטעמים הללו לא צפוי שהאירוע הנוכחי באיסלנד יגביר את יכולתה של האטמוספרה לאצור חום או יתרום באיזושהי דרך אחרת להתחממות כדור הארץ.

סינון קרני השמש

לענני עפר וולקני מהסוג שמשוטט כיום מעל אירופה בעקבות ההתפרצות המתמשכת שהחלה מתחת לקרחון אייפיאליוקול באיסלנד יכולה להיות השפעה מקררת על כדור הארץ. האפר הוולקני ותחמוצות הגפרית (SO2) שמתפרצות מלוע הר הגעש מצטברות באטמוספרה. שם, בקומבינציה של תהליכים פיסיקליים וכימיים נוצרת חומצת גפרית – שכבה דקה של חלקיקים לבנבנים שמסננים חלק מקרינת השמש ומקטינים את כמות האנרגיה הכוללת שמגיעה לכדור הארץ.

שני אירועים וולקאניים גדולים בעשורים האחרונים נמדדו ושוקללו במודלים אקלימיים כדי לבחון את השפעתם הגלובלית. ב 1991 התפרץ הר פינאטובו שבפיליפינים, הפיק ענן אפר גדול שהתפשט באטמוספרה ושהה שם כמה חדשים. כמות תחמוצת הגפרית שהשתחררה במהלכו הייתה כ 17 מיליון טון – הגדולה ביותר שנרשמה מאז  תחילת המדידות. מבין ההתפרצויות בעידן המודרני, רק ההתפרצות המפורסמת של קרקרטואה באוקינוס השקט ב 1883 הייתה גדולה יותר, אך אין עליה נתונים מספרים מדויקים.
על פי המודלים האקלימיים שנעשו במטרה לבודד את האירוע מבחינה סטטיסטית ולמדוד את השפעתו, בשנה שאחרי התפרצות פינאטובו ירדה בגינו הטמפרטורה העולמית הממוצעת (העומדת על קצת פחות מ 15 מעלות צלסיוס) בכ-0.5 מעלות צלסיוס. גם בארץ היה חורף 1992 קר יותר, וגם גשום יותר – זו הייתה השנה שבה עמק החולה הוצף לכמה שבועות, ושבה נפתחו סכרי הכנרת כדי למנוע מהאגם לעלות על גדותיו אל מעל לקו האדום העליון. ההתפרצות בהר סנט הלנה בצפון מערב ארה"ב ב 1980 אגב הפיקה כמויות אפר קטנות יותר, וההערכות הן שהשפעתה המקררת הגלובלית הייתה רק כעשירית מזו של הפינאטובו.

התרשמויות והערכות מהאירוע הנוכחי

אנו נמצאים כעת בימים הראשונים אחרי תחילת האירוע הנוכחי באיסלנד, שיושבת כידוע על רכס וולקני תת-ימי פעיל (הרכס המרכז אטלאנטי), ולכן מוקדם מדי לקבוע מה עשויות להיות ההשלכות האקלימיות בטווח הבינוני והארוך של ההתפרצות הנוכחית. האירוע טרם הסתיים, כך שכמות האפר שנפלטת היא עדיין דינמית. וגם משטרי הזרימה באטמוספרה, שישפיעו על מהירות הפיזור ומשך השהיה של האפר, הם עניינים דינמיים שקשה לחזותם.
מה שברור – ועל זה מסכימים כל הוולקנולוגים – זה שלפי שעה ההתפרצות באייפיאליוקול קטנה הרבה יותר מזו של סנט הלנה. קתרין גודאינף מהמכון הגיאולוגי הבריטי (BGS) הייתה סבורה ביום ששי ה 17 באפריל שהאירוע קטן פי מאה מזה של סנט הלנה, ולכן הסיכוי שלו לשנות משמעותית את האקלים קטן. גם אנשי הארגון המטאורולוגי העולמי בז'נבה מתארים את ההשפעה האקלימית הצפויה מהאירוע כ"זניחה".
הגורם המכריע, מסתבר, הוא הגובה שאליו מיתמר ענן האפר. במקרה של פינוטובו, ענן האפר זינק לגובה ממוצע של כ-18 קילומטר מעל האזורים הטרופיים. הפעם, כך נראה, הענן נעצר בגובה של כ-6 קילומטרים, ורק חלקים קטנים ממנו המריאו עד לגובה של 11 קילומטרים. בחלק הזה של האטמוספרה, המכונה הטרופוספרה, נושבות רוחות בעצמה גבוהה, שמשפרות מאוד את הסיכוי שהענן יתפזר מהר יותר.
זו אגב הסיבה מדוע האיום הדרמטי ביותר הוא לתנועת מטוסי סילון. האפר הוולקני דומה לחול מרחף, וכשהוא חודר למנועי סילון שפעולתם תלויה בשאיבת כמות גדולה של אויר לתוכם, זה עלול להביא לחנק המנוע ולהדממתו. ומאחר ורוב המטוסים משייטים רוב זמן טיסתם בגבהים שבהם יושב ענן האפר, הסכנה ברורה ומוחשית. בטבלה שכאן אפשר לראות השוואה בין אירועים וולקאניים שונים שהתחוללו בין 1979 ל 2003 מבחינת עצמותיהם במיליוני טונות של תחמוצת גופרית.

עוד על הרי געש באיסלנד ההיסטוריה האירופית

ימים יגידו את עצמת ההשפעה הגלובלית על האקלים. מה שכן תבוא ככל הנראה היא השפעה מקומית על הביוספירה (סביבת החיים) בצפון מערב אירופה. גם לזה יש תקדימים היסטוריים. ב 8 ביוני 1783 התחילה בהר לאקי שבדרום מזרח איסלנד התפרצות געשית שארכה כשמונה חדשים, ושענן האפר שהפיקה היה תלוי מעל אירופה קרוב לשנתיים. ההתפרצות הפיקה כמויות אדירות של תחמוצות גפרית, שיצרו בצפון מערב אירופה מיסוך של ערפיח והזיקה גם לכלכלה. ספינות לא העיזו לצאת להפלגות בגלל הערפל, וגשם חומצי הביא לכשל חלקי של יבולים חקלאיים שהורגש אפילו במצרים. הכומר ג'ון קולום כתב לחברה המדעית המלכותית שגרעיני שיבולת השועל באזור שלו באנגליה 'הפכו חומים והתיבשו', ושתופעה דומה של קימחון נצפתה גם בשדות השיפון. ילה מורגשת באיכות האוןיר. חוקר הטבע האנגלי בן סוף המאה ה 18 גילברט וויט, שספרו על אזור סלבורן הוא מקור מידע חשוב על התפתחות הביוספרה באיים הבריטיים, כתב על 'ערפל מוזר, דמוי עשן, שרבץ במשך שבועות רבים על האי הזה (בריטניה) ועל כל חלקי אירופה ואף מעבר לה'. זה יצר לדבריו 'תופעה מאוד יוצאת דפן, לא דומה לשום דבר בזיכרון האנושי. השמש, בצהרי היום, נראתה עמומה כירח בלילה מעונן, והפיצה אור חיוור בצבע חלודה שהתפשט על הקרקע, בדרים והשתקף ברצפות, וקיבל צבעי דם מעורפלים בעיקר בעת זריחות ושקיעות'. וויט מתאר חום בלתי סביר שגרם לבשר להירקב בתוך שעות מן השחיטה באטליזים, על נחילי זבובים שגרמו לסוסים להשתגע ועל אוכלוסיה עצבנית של כפריים שהחלו מביטים בשמש בחשד ופחד. בנג'מין פרנקלין, באמריקה, כתב ביומנו על "ערפל קבוע הרובץ על פני אירופה ועל חלקים רבים מצפון אמריקה".

היסטוריונים סביבתיים רואים קשר בין המשבר החקלאי שעבר על אירופה במהלך שנות ה 80 של המאה ה-18, שהיה ככל הנראה קשור להתפרצות של לאקי ב-1783, לבין התסיסה החברתית שהביאה למהפכה הצרפתית, שחלק ניכר ממנה נבע ממצוקות מזון.