מאת עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין.
במדינה דמוקרטית מערכת התכנון חייבת להיות שקופה לציבור ולאפשר לו לדעת מה היו השיקולים אשר הנחו את מקבלי ההחלטות לשם קידום תוכניות בנייה. האזרח צריך להיות מסוגל לקבל את כל המידע על תוכנית בנייה הנרקמת ליד ביתו, כדי שיוכל להשמיע קול. המערכת צריכה להתאים עצמה לעידן המידע הפתוח, שבו ההנחה היא כי כל מה שמופקד בידי הרשויות מופקד לטובת הציבור.
אבל, כל זה כנראה לא מעניין את ראש הממשלה בנימין נתניהו שכבר הבין שמהלך, שמטרתו לקדם פרויקטים הרסניים ואינטרסים צרים של פוליטיקאים ובעלי עניין בוועדות וברשויות המקומיות, לא יהיה שלם כל עוד הציבור ימשיך לעמוד בדרך. אז מה עושים? פשוט מאוד, מחוקקים שורה של חוקים חדשים אשר מוסתרים היטב בין מאות סעיפי הרפורמה בחוק התכנון והבנייה, שמטרתם ותכליתם היא אחת: להסתיר מידע.
ולראיה, בחוק החדש מוצע סעיף מודרני ומתקדם, אשר ללא ספק מאפיין דמוקרטיות גדולות והוא סעיף שמירת סוד. סעיף זה אוסר על חברי מוסד תכנון למסור מידע על תוכנו של דיון פנימי, כאילו היה תפקידו של המוסד התכנוני לדון באסטרטגיית הגרעין של ישראל ולא בפיתוח בר-קיימא. מגדיל לעשות סעיף נוסף, שאף מבטל באופן אקטיבי את חובת ההקלטה של דיוני מוסדות התכנון.
תחת אותו מנגנון עלטה, מנסחי הרפורמה ומקדמיה לא חשבו לחייב את מוסדות התכנון להקים מאגר תוכניות ארצי, כנהוג במדינות הנאורות בעולם. מאגר כזה אמור להבטיח כי אזרח מן השורה יוכל לדרוש בכל עת מידע אודות המתוכנן בסמיכות לביתו, וכן שארגונים ציבוריים וסביבתיים יוכלו לפקח על כך שהמרחב הציבורי הפתוח לא יאוים עוד על ידי תוכניות כמו פרויקט הולילנד.
ואסור לשכוח – החוק אשר מקודם כיום אינו מטיל חובת פרסום תוכניות באינטרנט. שהרי, דרישות העידן הדיגיטלי אינן עולות בקנה אחד עם המגמה להחזירנו לעידן של חושך.
דוגמאות אלו הן רק לקט קצר מתוך שלל החוקים הדרקוניים שמעטרים את הרפורמה בתכנון ובבנייה. מדוע לתעד ולהקליט, לדווח ולעדכן אם החשאיות והאנונימיות תורמת לרקימת תוכניות שמשרתות יזמי נדל"ן, בעלי הון ובעלי אינטרסים מקומיים?!
שקיפות ושיתוף ציבור בהליכי תכנון נגזרים מנשמת אפו של המשטר הדמוקרטי ומעיקרון חופש הביטוי המוגן כערך עליון. במדינה דמוקרטית מאמינים, שלחופש הביטוי יש ערך שאינו תיאורטי בלבד, אלא כזה המאפשר לבטא מכלול רחב של שיקולים ציבוריים, אשר יכולים להוביל לקבלת החלטות נבונות יותר, הן ברמה היומיומית הן ברמה הלאומית.
כאשר מושגים כמו שקיפות, שיתוף ציבור, פומביות הדיון וחופש הביטוי ייעלמו מהשיח התכנוני בישראל, נגלה שהרפורמה בתכנון ובבנייה בעצם משקפת משבר עמוק בדמוקרטיה הישראלית.
