מאת יוסף דרוויש

זכרונותיו של כרים מרוא, מוותיקי המפלגה הקומוניסטית הלבנונית.

    הספר "אוטופיה בת חצי מאה  – זיכרונות של אחד ממנהיגי השמאל הלבנוני" ראה אור בפאריס. המחבר, כרים מרואה נמנה משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90 עם ראשי הקומוניסטים הלבנונים. הספר הוא תרגום של הגרסה הראשונה, שפורסמה בערבית בביירות ב-2002, ועוררה פולמוס ער. בגרסה הנוכחית, העדכנית יותר, נכללו מסמכים, הערכות ותובנות, שלא פורסמו במקור בערבית. ספרו הקודם של מרואה, שנכתב יחד עם התיאורטיקן המרקסיסטי המצרי סמיר אמין, יצא לאור בפאריס ב-2006 תחת הכותרת: "קומוניסטים בעולם הערבי", ותורגם לערבית כעבור שנה.

    מרואה, בנו של מנהיג שיעי אדוק, גדל בדרום לבנון ולמד בתיכון בבגדד, אותו סיים ב-1949, בבגדד התרחש מהפך בדעותיו: הוא נטש את הדת ואימץ את המרקסיזם.

    בעת שהיה בעירק, היה עד לדיכוי הברוטאלי של המפלגה הקומוניסטית העירקית, לרבות רצח מאות מחבריה, כולל כל צמרת המפלגה (המזכ"ל יוסף סלמן ושלושה מחברי הלשכה הפוליטית – חוסיין חביב, זכי באסים ויהודה צדיק) ולמסע אנטישמי ללא תקדים של השלטונות נגד הקהילה היהודית העתיקה. על כך הוא מספר בספר הזיכרונות:

    "היו לי הרבה חברים בקרב אנשי הרוח היהודים הדמוקרטיים והקומוניסטים… המסע האנטישמי היה אחד הדברים הנתעבים ביותר, להם הייתי עד בתחילת דרכי הפוליטית. אז שאלתי את עצמי: איך ייתכן שמשטר ערבי שגירש את אזרחיו, מסוגל לגנות הגירת היהודים מארצות אחרות לישראל. כל פעם שאני מתייחס בפומבי לפשעים שנעשים בידי ממשלות ישראל השונות נגד העם הפלסטיני, אינני יכול שלא להיזכר בפשעים הנעשים, אז והיום, על ידי משטרים ערבים שונים נגד עמיהם ונגד הפלסטינים" (ע' 46).

    בשובו ללבנון בתחילת שנות ה-50, הצטרף מרואה למפלגה הקומוניסטית, ובשליחותה היה חבר הוועד הפועל של פדרציית הנוער הדמוקרטי (שם פגש את נציגי בנק"י והנוער של מפ"ם). בשנות ה-60 היה נציגן של תנועות השלום הערביות במועצת השלום העולמית, שמקום מושבה היה בווינה. עד לפרישתו מהנהגת המפלגה (לדבריו, לפי החלטתו) נמנה עם מנהיגי הקומוניסטים בלבנון וכיהן כמשנה למזכ"ל המפלגה בין השנים 1992-1984.

    עדותו של מרואה היא חשובה ביותר להבנת ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בלבנון בחמישים השנים האחרונות ותפקידם של הקומוניסטים. מרואה מציין את רוח ההקרבה של רבים מפעיליה ומנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית, שאחדים מהם נהרגו במהלך מלחמת האזרחים ובמאבק נגד הכיבוש הישראלי, ואחרים נרצחו. יחד עם זאת, מותח מרואה ביקורת על הנהגת המפלגה הקומוניסטית ועל עצמו כחבר בהנהגה.

    שלוש הן טענותיו המרכזיות: (א) המפלגה לא העריכה נכונה, ערב פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975, את עומק האיבה העדתית, וסברה שהתודעה המעמדית בקרב העובדים תגבר על האיבה הדתית והעדתית; (ב) היא תמכה ללא סייג באש"ף בעת שהנהגת הארגון פעלה מלבנון, וזאת חרף טעויותיו הפוליטיות ויחסו המתנשא כלפי האוכלוסייה בדרום המדינה; (ג) המפלגה, כמו יתר המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי, פיתחה תלות בברה"מ ובמדיניותה, ותלות זו חיבלה, לדבריו, בניסיונותיהן לקדם באורח עצמאי את המאבק לצדק חברתי ולסוציאליזם.

    מרואה מתאר בפרוטרוט את המאבקים הפוליטיים והאישיים במסגרת המפלגה הקומוניסטית הלבנונית במשך עשרות שנים. אך אינו מתייחס, ולו במילה אחת, למשבר שפרץ בשורותיה בשנים האחרונות, ודחף אותו להחלטה לפרוש מההנהגה. אפשר להניח, שהוא נמנע מכך מתוך רצון למנוע העמקה של המשבר ופגיעה באחדות השורות. בסיכום, שיש בו גם משום ביקורת עצמית, כותב מרואה:

    "ערכן של החלטות פוליטיות מפלגתיות שאינן מלוות בצעדים, כדי לתרגמן לשפת המעשה, הוא אפסי. החלטות, ולו הדרמטיות ביותר, ללא מעש לצידן – דומות למאמר פובליציסטי, או לכתיבה עיתונאית" (ע' 192).

    בתיאור המאבקים שמנהלים המפלגה וחבריה נגד הכיבוש הישראלי בדרום ולמען דמוקרטיה אמיתית (ולא דמוקרטיה הסדרית, המבוססת על חלוקה עדתית נוקשה), מרואה מתקומם נגד התערבותה הבלתי-פוסקת של סוריה בענייניה של לבנון: "סוריה מפיקה תועלת רבה מההגמוניה שלה בלבנון. היא מתערבת סדרתית בענייניה הפנימיים. דבר או איש אינם עומדים מחוץ לשדה השליטה הסורית – לרבות הנשיאים השונים וחברי הפרלמנט" (ע' 222).

    מרואה בן ה-81 ממשיך לפרסם מאמרים בכתבי עת קומוניסטיים במולדתו ורואה עצמו מחויב לדמוקרטיזציה של לבנון, לעצמאותה, ולמאבק למען צדק חברתי. הוא מסיים את ספרו הארוך (256 עמודים צפופים למדי) במילים:

    "מרקס אינו נביא וה'קפיטל' אינו נמנה עם כתבי הקודש. אנו לא דתיים. כמו כל הרעיונות שקדמו לו וכל הרעיונות שיפותחו בעקבותיו, גם המרקסיזם זקוק לרענון, לפיתוח ולהתחדשות. מרקס עצמו ביקש זאת. אך ללא מרקס וללא המרקסיזם, אין לפעילים בהווה ולפעילים בעתיד כל בסיס רעיוני לשינוי מן היסוד".