מאת ד"ר איציק ספורטא. הטור פורסם באתר "העוקץ".

כל מי שקרא השבוע על בעיותיה של מדינת ישראל מצא את התשובה לבעיות הללו ללא חיפוש ייתר, החרדים והערבים, לייתר דיוק הגברים החרדים והנשים הערביות. לא רק זאת כיון שהללו עובדים בשיעורים משמעותיים פחות מהאחרים בחברה הישראלית הם גם יולדים ילדים שבעוד כמה עשורים יהיו הרוב ויכתיבו את אורחות חייהם על החברה. זה כבר איום דמוגרפי אמיתי על החברה בישראל שדומה לאיומים אחרים בה החברה הזו נתונה בפועל או בדמיונם המפותח של הדנים בנושא.

מה פתאום נזכרו בזה עכשיו? שלא במפתיע זה קרה בעקבות פרסום הדו"ח השנתי של מרכז טאוב. מרכז טאוב שהיה עד לא מכבר מרכז שהיו בו נטיות שאפשר לראות אותן כמקורבות לנושאים החברתיים ומחויבות למדיניות של רווחה שינה את פניו. כעת הוא כלי לייצור הצדקה למדיניות חברתית כושלת וההצדקה הזאת יכולה לבוא כנראה רק על ידי כך שמוכיחים כביכול שמדינת הרווחה היא העומדת בשורש התגברות העוני ובבחירה של אוכלוסיות מסוימות מאוד לא להשתתף בכוח העבודה.

כאשר זו המדיניות של המרכז לא קשה להבין למה מציגים את הנתונים באופן בו הם מוצגים. בדרך כלל איני בודק את הנתונים המוצגים כיוון שאני מניח שהוצגו הנתונים הנכונים. כמובן אפשר לדון אילו נתונים אוספים ולמה, ובפרשנות שלהם. הפעם אני קצת חורג ממנהגי כיון שבמקרה חיפשתי משהו ונתקלתי בדו"ח קצר של מנהל המחקר במשרד התמ"ת שבדק השתתפות של חרדים, ערבים, אתיופים, יוצאי ברית המועצות וישראלים ותיקים בשוק העבודה. בעוד שבדו"ח של מרכז טאוב הסתמכו על סקרי כוח אדם,  בתמ"ת התייחסו לסקר החברתי, שני המסמכים הם תוצרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

אחת הבעיות בסקרים הוא הזיהוי של אדם כחרדי, רק בסקר החברתי נשאל אדם על מידת הדתיות שלו, בכל ייתר הסקרים גוזרים את היותו של אדם חרדי מתעודת ההשכלה האחרונה שהוא מחזיק בידו, אם זו מישיבה אזי הוא חרדי. חוקרים מודעים לכך ואף בדו"ח של מרכז טאוב יש הערה בנושא. זה לא נראה כל כך חשוב אבל יש הבדלים די גדולים בנתונים. על פי המסמך של מרכז טאוב 65.1% מהחרדים הגברים אינם עובדים ולפי נתוני התמ"ת האחוז הוא 56.5% בקרב נשים חרדיות , מרכז טאוב טוען ש-53.4% אינן עובדות ובמסמך התמ"ת 41.8%. בקרב נשים ערביות הפער בין הדיווחים קטן יותר, 4%. הפער בהשתתפות בכח העבודה בין נשים יהודיות חילוניות וחרדיות יורד מ-32% ל-16.9%.  

כמו כן בדו"ח טאוב כאשר מציגים ממדים השוואתיים עם מדינות ה-OECD זה נעשה רק לעומת הממוצע מה שמסתיר כמובן את מיקומה של ישראל בין המדינות  ועל ידי כך מטשטש את הפערים הגדולים בין ישראל למדינות שמנהלות מדיניות של רווחה, למשל הפערים בין הוצאות הממשלה בישראל ובין אלו של מדינות סקנדינביה וצפון אירופה. אבל די עם מספרים.

יותר מהותי בעיני השימוש ברטוריקה שהמסקנה שלה היא שיש אוכלוסיות בחברה בישראל שמפריעות לנו להיות ארה"ב כיון שהן אינן מתנהלות על פי המודל המקובל והראוי (גם בארה"ב אפשר לנקוט בשיטה הזאת ולהוציא מהחישובים, לטינים, שחורים ומה מה שבא לנו) . מה שמעניין שהשימוש באוכלוסיות הללו כשעירות לעזאזל גובר כאשר הנתונים החברתיים מצביעים על כך שמצבה של החברה בישראל רע עד רע מאוד. כאשר אי השוויון עלה כפורח והגיע לסגנות אליפות העולם, או כאשר העוני של ילדים בישראל מגיע למעל ל-34%.

משום מה אף פעם לא מציגים את השפעת הורדת הקצבאות על ידי סילבן שלום ובנימין נתניהו בהיותם שרי אוצר על המצב הזה. חישוב פשוט היה מראה שתשלום הקצבאות זהה לזה שהיה ב-1998 היה גורם לכך ששיעור הילדים העניים בישראל היה היום 25% ולא 34, עדיין אחוז גבוה במיוחד אבל בכל זאת לא שונה מהותית ממה שהיה ב-1998 שבה היה עוני של ילדים 21.8%. אילו היו מורידים את שיעור הילדים העניים כפי שעושים בשבדיה אחוז הילדים העניים בישראל היה 9.3% ובלי קצבאות אחוז הילדים העניים בישראל היה מעל ל-40%.

מעניין שהמשתמשים ברטוריקה ההאשמה הזו הם כתבי כלכלה וכלכלנים שמאמינים בשוק החופשי בלי קשר למציאות הכלכלית ובעיקר החברתית. זה מצחיק כי בכל מקרה המצב החברתי מעניין את אותם כשלג דאשתקד. בכלל התפישה שהיה טוב יותר אילו לא היו כאן חרדים או ערבים או אתיופים או מה שזה לא יהיה הופכת לחלק מהתפישה האוטופית שהם מחזיקים בה לגבי חברה וכלכלה. כיון שהם אינם רוצים להצטייר כגזענים אזי הם טוענים שיש לכפות על האוכלוסיות הללו את מה שהם חושבים לנכון. אותם חכמי כלכלה צריכים להבין שזו החברה הישראלית וכפיית תפיסתם הכלכלית היא אחד הגורמים למצב הנוכחי.

גם לי יש טענות לא מעטות לאוכלוסיה החרדית למשל בנושא אפליית ילדות מזרחיות, היחס לנשים ובכלל היחס לכללי צדק אוניברסאליים, כמו גם למסורות שאינן מקובלות עלי באוכלוסיה הערבית. אבל אני יכול לגלות לכם סוד שגם לאחרים כמו החילוניים יש לי טענות לא מעטות שכאלה. אבל זה לא צריך לטשטש את העובדה שמדינת ישראל החליטה לנקוט במדיניות  חברתית שכמעט בהכרח גורמת ליצירת אוכלוסיות עניות ובמקרה של מדינת ישראל יהיו אלה בעיקר חרדים וערבים. כדי לפתור את הבעיה לא מספיק להאשים ולכפות צריך לחשוב כיצד לשלב מדיניות רווחה ומדיניות שוק העבודה שבה העובד והעובדת אינם כלי משחק בידי מעסיקים אלא שותפים שווים. וזו רק ההתחלה.