משרד הפנים אישר גביית תשלום בתשעה חופי רחצה, אך זאת ללא כל נימוק ומבלי שיוכח כי חופים אלה אכן עומדים בנוהל המופיע כחלק מחוזר מנכ"ל משרד הפנים, מחודש אפריל 2007. בדיקה של 'אדם טבע ודין' מעלה כי בלפחות 4 מתוך תשעת החופים שאושרו אין הצדקה לגבות תשלום.

עו"ד קרן הלפרן-מוסרי מרכזת תחום קהילה וסביבה ב"אדם טבע ודין": "למרבה הצער, משרד הפנים מאשר גביית תשלום בכניסה לחופי רחצה מסוימים בניגוד לנוהל המחייב. בכמחצית מהחופים אשר הותרה בהם גביית דמי הכניסה – דור, ניצנים, פלמחים וזיקים – לא מתקיימים התנאים המתירים גביית תשלום".

במכתב ששיגרה "אדם טבע ודין" למשרד הפנים נכתב: "החופים הללו אינם מספקים יותר מאשר את השירותים הבסיסיים אשר החוק קובע כי אין לגבות בגינם תשלום, מה גם שבחלק מהמקרים שהבולט בהם הוא חוף פלמחים, גביית התשלום בחוף סותרת את החובה להקצות חלק מהחוף שיהיה פתוח ללא תשלום, שכן זהו החוף היחיד במועצה האזורית גן-רווה". כך לדברי הלפרן-מוסרי.

בעקבות עתירה שהגישה "אדם טבע ודין", קבע בית המשפט העליון בפסק דינו משנת 2009 כי מותר לגבות דמי כניסה או דמי חנייה רק במקרים בהם כל התנאים הבאים מתקיימים: 1. יש בסביבה חופים אחרים הפתוחים לגישה חופשית חינם. 2. החוף מספק שירותים נוספים מעבר לשירותים הבסיסיים הכוללים הצלה, נוחיות, ניקיון ומי שתייה. 3. יש דרך סבירה להגיע אל החוף שאינה מחייבת חנייה בתשלום (רגלית/ תחבורה ציבורית/ חנייה ללא תשלום במרחק סביר).4. לחוף יש אישור מטעם משרד הפנים לגבות תשלום עבור השירותים הייחודיים אותם הוא מספק.

כאמור, רק אם מתקיימים תנאים אלו, אז ורק אז, מותר לגבות דמי כניסה ובכל מקרה, הרשות חייבת לספק בשטחה חלק סביר של החוף שהכניסה אליו נוחה וללא תשלום. כמו כן נקבע בחוק כי הכניסה לחופי הרחצה עד גיל 13 הינה חינם וכי בני נוער עד גיל 17 לא ישלמו יותר מ-10 שקל.