מאת ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

במהלך העשור שעבר מאז "פסק דין העינויים" – פסק הדין בו בג"צ קבע ב-1999 כי עינויים אסורים ככלל ופרוצדורות חקירה מסוימות אסורות בפרט – הסתמנו שלושה ממדים מקבילים של מציאות – ממד של מציאות כואבת ובלתי-נסבלת בחדרי חקירות, בהם נחקרים בעברות ביטחון עדיין עוברים עינויים והתעללויות, ממד של מציאות מחפירה בה היועץ המשפטי מונע באורח שיטתי כל חקירה של תלונות הנוגעות לעינויים בידי חוקרי שב"כ וממד של חוסר מציאות בבית המשפט בה מוסווים העינויים בחדרי החקירות בשפה משפטית נקייה וקיומם של העינויים מוכחש או שנטען שכולם יודעים מה אסור ושאנשי השב"כ התחייבו שלא לפעול באורח לא חוקי.

דוגמה בולטת לחוסר המציאות בבית המשפט היה ניתן לראות בעתירה נוספת שהוגשה לבג"צ על ידי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, נגד השימוש בבני משפחה חפים מפשע בעת חקירת חשודים ב-2008. בתשובה לעתירה פסקה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, ש"ברמה של מדיניות כללית הודיע היועץ המשפטי לממשלה לעותרים ולשירות ביטחון  כללי, כי הפרקטיקה החקירתית שהם מלינים עליה אכן אסורה – למעט מעצרים כשיש עילה חוקית ומדובר באותה מסכת עבריינית. על עמדה זו חזר בפנינו בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ואף הצהיר כי נמסר לו משירות הביטחון הכללי כי ההנחייה בעניין זה חודשה והחוקרים הועמדו על האיסור המפורש לעשות שימוש באיומים כי יבולע לקרובי המשפחה של העצורים כאמצעי הפחדה ולחץ במצגים חקירתיים". .

מאז הפסיקה בשלהי 2009, הגיש הוועד נגד עינויים שתי תלונות נוספות בגין שימוש בבני משפחה בחקירה. אולם, כפי שקרה לתלונות אחרות בנושא עינויים, מערכות האכיפה המשפטיות הבכירות ביותר בישראל נתנו יד, מי במישרין ומי בעקיפין, למניעת פתיחתן של חקירות פליליות כנגד חשודים בביצוע עינויים ומנעו תמיכה בקורבנות עינויים. כמובן, זאת בניגוד ברור להחלטת בית המשפט בבג"צ העינויים, לחובתן של רשויות האכיפה לפתוח בחקירה, כל אימת שמתקבלת תלונה על עבירות חמורות, ובניגוד לחובות המדינה על-פי המשפט הבין-לאומי.

היום, בברור, אין בישראל מנגנון חקירה אמיתי של תלונות על עינויים ולחוקרי שב"כ מענים המבצעים עבירות פליליות חמורות, יש חסינות מוחלטת. להתלונן על עינויים מותר, אולם מערכת אכיפת החוק מונעת חקירות פליליות שלהן. למעשה, התלונות נבדקות על ידי איש שב"כ, מבקר תלונות נחקרים, והמלצותיו לסיים את בדיקת התלונות ללא כל חקירה פלילית זוכות לאישור ללא יוצא מן הכלל של היועץ המשפטי לממשלה. בכך נותנים למעשה היועץ המשפטי לממשלה והפועלים מטעמו הכשר גורף לביצועם של עינויים בישראל. על פי נתונים שמסרה המדינה עצמה, הוגשו מאז שנת 2001 למעלה מ-600 תלונות בגין עינויים בידי חוקרי שב"כ, ואף לא באחת מהן נפתחה חקירה פלילית כנגד האחראים להם. 

על מנת להימנע מטענה לה זוכות עתירות עקרוניות, שהן כלליות ולא מביאות מיקרים מסוימים הזקוקים לסעד משפטי, בתחילת החודש הגיש הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל עתירה נוספת לבג"ץ בבקשה לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להפעיל את סמכותו ולהורות למחלקה לחקירות שוטרים לפתוח בחקירת תלונה נגד חוקרי שב"כ בגין חשדות לעינוי עציר בטחוני במהלך 2008. כמו כן, בית המשפט התבקש להורות ליועץ המשפטי להסביר מדוע הוא לא מורה למח"ש על פתיחה בחקירות נגד חוקרי שב"כ בשורה של מקרים אחרים לגביהם הוא קיבל תלונות ועדויות על שימוש בעינויים ו/או ביחס אכזרי ובלתי אנושי כלפי נחקר על ידי חוקרי שב"כ.

המקרה המפורט בעתירה נוגע לחשדות בדבר מעשים פליליים של חוקרי שב"כ כלפי עציר ביטחוני פלשתיני בשם ג'יהאד מוגרבי שהוחזק בבית המעצר קישון במהלך שנת 2008. מוגרבי נעצר בחשד למעורבות בלתי ישירה ברצח של שני אזרחים ישראלים. הוא נחקר על ידי חוקרי שב"כ, שהכו אותו בכל חלקי גופו, מנעו ממנו שינה, ואיימו עליו כי יעצרו את משפחתו ויהרסו את ביתו. בגין מעשים אלו הגיש מוגרבי באמצעות הוועד תלונה ראשונה ליועץ המשפטי. שמונה ימים לאחר שהוועד הגיש תלונה נגד חוקריו של מר מוגרבי, הוא הוצא מבית המעצר והובל כשהוא כפות ומכוסה עיניים למתקן סודי,שם הכו אותו בכל חלקי גופו, בעטו בו, הכו את ראשו באגרופים ובקתות האקדחים עד שהתעלף. כתוצאה מכך, מוגרבי שנפצע וראשו שתת דם הועבר באמבולנס לבית חולים לניאדו לקבלת טיפול רפואי. תלונה על אופני חקירתו הפלילית נשלחה ליועץ המשפטי לממשלה ביולי ובאוגוסט 2008, אך עד היום לא התקבל בוועד כל מענה מהיועץ המשפטי לממשלה, למרות פניות חוזרות ונשנות של הוועד, אשר מייצג את מוגרבי. בסופו של תהליך, מוגרבי נשפט בגין עברות קלות אחרות ושוחרר מן הכלא אחרי 8 חודשי מאסר.

עדויותיו של מוגרבי והעדר התגובה של היועץ המשפטי לממשלה אינם אירוע חריג, אלא מייצג תופעה רחבה בטיפול בתלונות על עינויים ואלימות בחקירות שב"כ. בדומה לתלונה של מגרבי, קיימות 21 תלונות נוספות בדבר שימוש בעינויים או התעללות בנחקרים על ידי חוקרי שב"כ שהוגשו על ידי הוועד נגד עינויים ליועץ המשפטי מאז שנת 2004 ואשר לגביהן לא התקבל עד היום מענה כלשהוא. בעבור עשרות רבות תלונות אחרות שהגיש הוועד התקבלו תשובות שונות ומשונות אך לא נפתחה ולו חקירה אחת.

סיפורו של מוגרבי מלמד אותנו ששלושת הממדים – ממד מציאות האיומה של חדרי החקירות, ממד המציאות המחפירה של התעלמות גורפת מעינויים של מערכת אכיפת החוק וממד חוסר המציאות של בית המשפט – מתנהלים במקביל וללא השפעה אחד על משנהו. כעת אנו מקווים כי העתירה החדשה תביא לאיחוד של שלושת ממדי המציאות הללו ושפסיקת בג"צ תיתן סעד משפטי לקורבן עינויים זה ותסמן ליועץ המשפטי לממשלה ולחוקרי השב"כ שיש שופטים בירושלים ושעינויים אסורים בעיניהם.