מאת אפרים דוידי

בדו"ח מיוחד, שפרסם בנק ישראל בשבוע שעבר, נכתב, כי בניגוד להנחת האוצר, לפיה היציאה ממעגל העוני תתבצע באמצעות "שליחת המובטלים לעבודה", אין היציאה לעבודה מבטיחה היחלצות ממעגל העוני. לדברי בנק ישראל, "העוני בקרב משקי בית עם לפחות מפרנס אחד התרחב מאוד בעשור האחרון". מהלוחות שפורסמו באתר הבנק ניתן לתרגם את מילים "התרחב מאוד" למושגים ברורים יותר: שיעור העוני בקרב העובדים הוכפל בעשור האחרון(!), זאת, כאשר התוצר לנפש עלה – באותן שנים – בכ-40 אחוזים.

עוד עולה מהודעת בנק ישראל, כי עוני בקרב משקי בית עם מפרנס יחיד העובד במשרה מלאה אופייני במיוחד למשקי בית ערביים. כמחצית מהעניים הערבים חיים במשקי בית, שבהם יש מפרנס יחיד במשרה מלאה.

הגורמים לעוני בישראל רבים, אולם הבולטים שבהם, אשר משותפים לכל המשפחות העניות, הם: מספר נפשות גבוה במשק הבית ורמת השתכרות נמוכה. לדברי בנק ישראל, מעמדם של העובדים העניים בשוק העבודה מעורער ופגיע, והם מתקשים לשמור על זכויותיהם.

לפי בנק ישראל, שהוא שומר החומות של האורתודוקסיה הניאו-ליברלית, הגורמים הדומיננטיים לעוני בקרב העובדים "מדגישים את תפקידה המכריע של אכיפת חוקי העבודה להפחתת ממדי העוני בישראל". העובדים העניים, שכאמור "מעמדם בשוק העבודה מעורער ופגיע", מתקשים לשמור על זכויותיהם. דבר זה מתבטא, בין היתר, בשיעורם הגבוה של עובדים עניים המשתכרים פחות משכר המינימום. ואולם גם בנק ישראל מודה, כי אין מי שיאכוף את חוקי העבודה בישראל. כך למשל, בדו"ח שפרסם ארגון המדינות הקפיטליסטיות הגדולות לגבי ישראל נמצא, כי מספר המפקחים, העוסקים באכיפת חוקי העבודה, נמוך מרבע מהתקן שנקבע.

בשלב זה, נסכם את המידע שמסר בנק ישראל: בישראל, מיליון עובדים ובני משפחותיהם הם עניים; שיעור העוני בקרב העובדים הוכפל תוך 10 שנים; קבוצה גדולה בקרב העובדים העניים הם ערבים. ועוד: מעמדם של העובדים העניים "מעורער ופגיע" – בין היתר, בגלל אי-אכיפת חוקי העבודה, ובייחוד אי-אכיפת חוק שכר מינימום.

וכעת לשאלה: מדוע הוכפל מספר העובדים העניים תוך עשור?

ההסבר הפשוט ביותר, שמשום מה כלכלני בנק ישראל מתקשים לספקו, הוא, שהמשטר הקפיטליסטי הישראלי הפך משטר ניצול של עובדים בשכר נמוך. במילים אחרות: קבוצות הולכות וגדלות של מעמד העובדים הישראלי הן עניות יותר, משום שהעובדים משתכרים פחות ומנוצלים יותר על ידי מעסיקיהם. בקרב העובדים הערבים-פלסטינים בישראל הניצול הוא כפול, שכן הוא משלב ניצול מעמדי ואפליה לאומית, וכך הופך אותם לעובדים עניים במיוחד. לצערנו, אין בנק ישראל מספק נתונים על אודות החלוקה המגדרית בקרב העובדים העניים. אבל מהמידע הרב שפורסם בשנים האחרונות, הן על ידי הביטוח הלאומי והן על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה, כי רוב העובדים העניים הן עובדות עניות. ובתחתית הסולם: עובדות ערביות, שעבור רבות מהן שכר המינימום הפך לשכר המקסימום, אליו רק ניתן לשאוף.

מה ניתן לעשות?

הצעד המיידי המתבקש הוא אכיפה מסיבית של חוקי העבודה – ובייחוד של חוק שכר מינימום. צעד כזה אכן יכול לתת מענה, ולו חלקי, לסוגיה. אבל צמצום האכיפה של חוקי העבודה הוא תהליך הנמשך כבר יותר מעשור. הוא החל עם חיסול משרד העבודה (והפיכתו לסרח עודף של משרת המסחר והתעשייה, התמ"ת) והקיצוץ המתמיד במספר המפקחים וגם בתחולת החוקים, אשר אמורים להגן על העובדים והמובטלים (כגון ההקפאה, הנמשכת שנים של שכר המינימום, והפגיעה המתמשכת בדמי האבטלה). כמובן, שהיעדר האכיפה אינו מקרי. המדינה מעניקה "הלוואות", במסגרת תקציב המדען הראשי, לבעלי ההון ולמעסיקים בהיקף של 2.5 מיליארד שקל (ועל כך באחד הגיליון קרובים של "זו הדרך"). ו"שוכחת" לדרוש לפורען. אבל אותה מדינה אינה יכולה למצוא מקורות תקציביים מצומצמים ביותר, כדי לתגבר את הצוותים במשרד התמ"ת, העוסקים באכיפת חוקי העבודה. כך, שקשה לצפות שבמסגרת משטר ההון והשלטון, כי דווקא המדינה היא זו שתדאג לאכיפת חוקי העבודה. במקביל קשה עד מאוד לחברי הכנסת לחוקק חוקים להגנת העובדים. בתנאים אלה, קל מאוד למעסיקים ולממשלה, להתעלם מקיומם של חוקי העבודה.

המסקנה היא, שהעובדים יכולים לסמוך רק על עצמם, אם ברצונם להגן על שכרם ועל רמת החיים של בני משפחותיהם. כדי לצאת ממעמדם ה"מעורער והפגיע" (לשון בנק ישראל), כדי להפוך ל"מעמד בעצמו" ובסופו של תהליך ל"מעמד לעצמו", התנאי ההכרחי הוא – התארגנות מעמדית.

התארגנות מעמדית מאפשרת לחלק אחרת את עוגת ההכנסות. התארגנות מעמדית יכולה להוביל, בסופו של תהליך, לכך, שהעובדים יקבלו את כל הכנסות העוגה – שהם-הם האחראים לאפייתה.