מאת יוסי מלמן. המאמר פורסם הבוקר בעיתון "הארץ".

 

בבוקר בהיר של תחילת אפריל 1975 נפגשו שני לובשי חליפות בציריך בשווייץ. השניים, שר הביטחון הישראלי שמעון פרס ושר ההגנה הדרום אפריקאי פ"ו בוטה, דנו בפרטיו של הסכם סודי בין מדינותיהם, שסימן את תחילתו של שיתוף פעולה ביטחוני פורה, גם בתחום הגרעין. בין היתר, עמדה על הפרק עסקה למכירתם של טילי "יריחו" ישראליים, המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, לדרום אפריקה. בוטה היה מעוניין לרכוש את הטילים – אם יסופקו כשהם נושאים את מה שכינה "המטען הנכון".

הפרטים הללו נחשפים בספר חדש שייצא בקרוב לאור בארצות הברית, ושמו "הברית הבלתי מדוברת: יחסיה הסודיים של ישראל עם האפרטהייד הדרום אפריקאי". מחברו, סשה פולאקוב-סורנסקי, יהודי דרום אפריקאי שעובד כעורך בכתב העת האמריקאי לענייני מודיעין "Foreign Affairs", שופך אור על פרטים רבים מאותה תקופה. הוא עושה זאת בעזרת מסמכים מארכיונים במדינתו וראיונות עם מי שמילאו תפקיד חשוב בקשר הזה.

בין היתר, מכוון הספר זרקור על שתי דמויות חשובות שפעלו מאחורי הקלעים: סוחר נשק בשם יאן בלאו, שהצטיין כטייס במלחמת העולם השנייה, ושר המכרות בממשלת פרטוריה אז, סטפנוס (פאני) בוטה.

פרסומים רבים על שיתוף הפעולה הזה, בהם סדרת כתבות ב"הארץ" מ-1997, חשפו פרקים חשובים מתולדות היחסים – שרבים מכנים אותם מבישים – בין המדינה שקמה מחורבות השואה, לבין המדינה ששלטו בה חוקי הגזע הלבן ושלא מעט ממנהיגיה תמכו במשטר הנאצי בגרמניה.

היסודות לקשר בין שתי המדינות הונחו בשנים 1974-1976, מתוך צירוף אינטרסים גיאו-אסטרטגיים, צבאיים וכלכליים: ישראל חשה עצמה מוכה ומושפלת לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהופתעה בה, ספגה אבידות קשות ונזקים כלכליים רבים. ואילו הנהגת דרום אפריקה הוטרדה מכינון משטר פרו-קומוניסטי במוזמביק ובאנגולה השכנות, לאחר שקיבלו עצמאות מפורטוגל. כתוצאה מכך, העצימה דרום אפריקה את דיכוי הרוב השחור במדינה, דבר שהגביר את בידודה הבינלאומי.

מפגשים חשאיים

לפי הספר, בנובמבר 1974 ביקר בחשאי שר הביטחון אז, שמעון פרס, בדרום אפריקה. בעקבות זאת, התקיים בסוף מארס 1975 מפגש בין פקידים ממשרדי הביטחון וההגנה של שתי המדינות. ישראל הציעה למכור לדרום אפריקה טילי קרקע-קרקע מדגם "יריחו", שלפי פרסומים זרים יכולים לשאת ראשי חץ גרעיניים.

במזכר שכתב ב-31 במארס רמטכ"ל צבא דרום אפריקה, הגנרל ר"פ ארמסטרונג, הוא ניתח את היתרונות שיקנה שדרוג תוכנית האטום של ארצו לפיתוח נשק גרעיני, ובהם הרתעת רוסיה וסין אם ינסו להרחיב את השפעתן בדרום יבשת אפריקה.

כעבור שלושה ימים נפגש פרס בשווייץ, בחשאי, עם שר ההגנה הדרום אפריקאי, וחתם עמו על הסכם מפורט לשיתוף פעולה צבאי. בהסכם נקבע כי שתי המדינות יאחסנו זו למען זו נשק וחלקי חילוף. נקבע שההסכם סודי ואסור לחשוף את עצם קיומו. היחידים שיידעו עליו, הוחלט, יהיו גורמי ביטחון ומודיעין בישראל ובדרום אפריקה.

הצדדים לא ידעו כי מי שהיה מפקד בסיס חיל הים של דרום אפריקה בסימנסטאון, ומאוחר יותר ראש לשכתו של שר ההגנה בוטה, קומנדר דיטר גרהרד, הדליף במהרה את דבר ההסכם לסובייטים. במחצית השנייה של שנות ה-70 ביקר גרהרד בישראל כדי ללמוד על הניסיון הקרבי של צה"ל במלחמת יום כיפור.

ב-1982 נעצרו גרהרד ורעייתו רות, בחשד לריגול למען הביון הצבאי הסובייטי (GRU), ונשפטו לתקופות מאסר. בחקירתו ובמשפטו סיפר כי מפעיליו הטילו עליו, בין היתר, לעקוב אחר שיתוף הפעולה הגרעיני והצבאי בין ארצו לישראל.

בספר נכתב עוד כי גם בחלוף יותר מ-30 שנים, באפריל 2006, ניסה עדיין הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב) אז, יחיאל חורב, למנוע את פרסום ההסכם בין ישראל לדרום אפריקה. הוא אף פנה בכתב לשלטונות בפרטוריה וביקש שלא למסור אותו לפולאקוב-סורנסקי. אלו החליטו לבסוף למסור את המסמך לחוקר, לאחר שנמחקו ממנו סעיפים מסוימים.

"המטען הנכון"

ביוני 1975 שבו פרס ובוטה ונפגשו בציריך. בשיחתם עלה שוב עניין טילי "יריחו". לפי פרוטוקול הפגישה התעניין בוטה ברכישת הטילים, אם יגיעו מצוידים ב"מטען הנכון"; פרס השיב כי "המטען הנכון זמין בשלוש מידות". מחבר הספר כותב כי "ברור מהמזכר של הרמטכ"ל ארמסטרונג ושל השר בוטה כי הם התכוונו לקבל טילי יריחו חמושים בנשק גרעיני".

העסקה לא יצאה לבסוף לפועל, בשל מחירה הגבוה. עם זאת, המדינות עשו עסקות נשק רבות אחרות, שהפכו את דרום אפריקה למממנת מיזמי מחקר ופיתוח ישראליים ולשוק החשוב ביותר לייצוא נשק מישראל, עד נפילת משטר האפרטהייד ב-1994.

ישראל מכרה לדרום אפריקה ספינות טילים מדגם "רשף", מטוסי "כפיר" וחלקי חילוף, מנועים לטנקים, תחמושת, תותחים וציוד מודיעין בשווי מיליארדי דולרים. הרחבת האמברגו על מכירות נשק והעיצומים הכלכליים שהטילו האו"ם והקהילה הבינלאומית על דרום אפריקה, הפכו את ישראל באותם ימים לספקית הנשק העיקרית של פרטוריה.

לאחר כשנתיים החליטו שני הצדדים לתת פומבי ליחסים ביניהם. ישראל הזמינה את ראש ממשלת דרום אפריקה, ב"ג' פורסטר, לביקור רשמי, צעד שאפילו פורסטר הופתע ממנו, שכן בצעירותו היה חבר בתנועה פרו-נאצית בדרום אפריקה ונכלא בשל כך במלחמת העולם השנייה. הוא בא לישראל לחמישה ימים באפריל 1976, נפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס, ועם אנשי ציבור נוספים. הוא טמן פתק בכותל המערבי ולמרבה האירוניה הניח זר פרחים ב"יד ושם".

פחות משנה אחרי ביקורו של פורסטר, החלה דרום אפריקה בהכנות לניסוי גרעיני תת-קרקעי. הפרטים התגלו לגרהרד והוא העבירם למפעיליו במוסקווה. הסובייטים, שנרעשו מהדיווח, פנו לנשיא ארה"ב אז, ג'ימי קרטר, שהפעיל לחץ עצום על פרטוריה. כתוצאה מכך הבטיח פורסטר להפסיק את ההכנות לניסוי זה ולא לנסות עוד שוב בעתיד. פורסטר לא עמד במלתו והורה מיד לוועדה לאנרגיה אטומית בארצו ולצבא, להאיץ את תוכנית הגרעין בחשאיות מלאה.

ב-1976 בא לישראל גם שר המכרות, פאני בוטה, למשימה חשאית. הוא נשלח לנהל משא ומתן על גורל 500 טונות אורניום שסיפקה, לפי הספר, דרום אפריקה לישראל ב-1965. בסמוך לביקור בוטה התדלדל, לפי פרסומים זרים, מלאי האורניום בישראל, והיה צורך לחדשו. למגינת לבם של מדעני הגרעין בישראל, הם לא היו יכולים לעשות שימוש באורניום שסיפקה להם דרום אפריקה בכור האטומי בדימונה, כי הוא נתון לפיקוח דרום אפריקאי והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ידעה על קיומו.

בעזרת 500 הטונות הללו, נכתב בספר, יכולה היתה ישראל לייצר פלוטוניום שיספיק ל-12 פצצות גרעין. אבל לשם כך היתה חייבת להביא להסרת הפיקוח הדרום אפריקאי. בוטה אישר זאת. הוא גם הסכים למכור לישראל מאה טונות נוספות של אורניום מעובד, הקרוי "עוגה צהובה".

בוטה אף שלח מכתבים מאיימים לפקידים בוועדה לאנרגיה אטומית של ארצו, כדי להתגבר על התנגדותם למהלך. בספר הוא מדגיש שהוא אינו מצטער על החלטתו זו. "עבדנו במשותף במשך כמה שנים, כחברים היה קל לנו לשתף פעולה בתחום", סיפר.

מה הרוויחה דרום אפריקה

יאן בלאו היה שותפו של בוטה במהלך. האיש שפיקד בגיל 21 על טייסת בחיל האוויר הדרום אפריקאי, ופיקד במלחמת העולם השנייה על בסיס חיל האוויר המלכותי של בריטניה בארץ ישראל, הפך בעקבות השהות באזור לידיד גדול של ישראל. אך בלאו, שהיה עם שחרורו מהצבא לאיש עסקים ולסוחר נשק, הונע בראש ובראשונה בתאוות בצע. הוא לא ברר באמצעים, הפיק עמלות שמנות וצבר רווחים.

"היו לו קשרים עם הישראלים", העיד עליו שר המכרות לשעבר. "כשבאתי לביקור בישראל הוא כבר היה שם, ואף נכח בפגישה שסוכמה בה עסקת האורניום והוחלט להסיר את מגבלות הפיקוח". בדרום אפריקה פורסם, שבתמורה לאורניום קיבלה פרטוריה מישראל 30 גרם טריטיום, חומר רדיואקטיבי המגביר את עוצמת הפיצוץ הגרעיני וחיוני להרכבת הפצצה.

בהוראת פורסטר החלה אז דרום אפריקה לפתח ראשי חץ קטנים יותר והטריטיום, שיכול היה לשמש לכמה פצצות, הועבר אליה בשנים 1977-1978 במשלוחים קטנים. בלאו ובוטה קיבלו בעסקה זו עמלות שמנות מישראל. בוטה השתמש, מאוחר יותר, בכסף זה למימון מסע הבחירות שלו לראשות הממשלה מטעם מפלגת השלטון – המפלגה הלאומית. ראש הממשלה פורסטר נאלץ אז להתפטר לאחר שנחשפה שערוריית שחיתות שהיה מעורב בה.

כשנה לאחר מכן, בבוקר 22 בספטמבר 1979, קלט לוויין הריגול האמריקאי "וולה" הבזק מסתורי כפול מעל האוקיינוס ההודי. רוב מומחי הגרעין והמודיעין בארה"ב העריכו שמקור ההבזקים בפיצוץ גרעיני. סגן שר החוץ של דרום אפריקה, עזיז פאהד, אישר בראיון ל"הארץ" ב-1997, שזה היה ניסוי גרעיני. הוא סירב לומר, או לא ידע, האם היה זה ניסוי שעשו יחד דרום אפריקה וישראל, או ניסוי שעשתה ישראל בידיעת פרטוריה.

פולאקוב-סורנסקי כותב בספר שהוא סבור שזו היתה פצצה גרעינית ישראלית. לדבריו, מסקנתו מבוססת על ניתוח ההבזק שעשה הסי-איי-אי ועל עדויות שמסר גרהרד. הוא הסתמך גם על דבריו של אחד מבכירי תוכנית הגרעין הדרום אפריקאית, אנדרי בויס, ולפיהם לדרום אפריקה לא היתה אז פצצה מהסוג שנוסה (פצצה קטנה, הנחשבת מתקדמת יותר). "הפצצה שעבדתי עליה אז", הדגיש בויס, "עדיין לא היתה מוכנה".