מאת יעל בן-יפת, חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית.
ביום ראשון השבוע, בו חל ערב חג הפסח השני, סרנו אני וחברתי אורטל ליריד חולצות הטי מרקט. אחרי מספר רב של הזמנות בפייסבוק ואס אם אסים מכל חנות שאתרע מזלי ובטעות השארתי בה את הפרטים, הרגשתי מחויבת להגיע ולהגיד שלום – אפילו שרק סימנתי אולי.
שילמנו את התשלום, קיבלנו את החותמת על היד ונכנסנו פנימה להיכל הטי מרקט שבכל שנה נראה שהוא מתרחק מהטי ומתקרב יותר למרקט. אחרי מספר צעדים לא רב התגלה לפנינו שלט ענקי עם דמויות מצוירות של אישה וגבר כאשר הגבר נראה מכה את האשה ומתחת לציור נכתב המשפט המהמם: "סטירה אחת שווה אלף מילים".
התחלתי לפסוע אט אט לעבר השלט, מנסה לראות מה פספסתי – אם כתוב עוד משהו, אם יש כאן הפוך על הפוך או שמא מדובר בדבר עצמו. ההתקרבות לשלט לא סייעה והסתבר כי מדובר בהדפס חולצה שהיוצרים החליטו להגדיל לשלט שיפרסם את מרכולתם. כשפנינו למוכר ולמוכרת שהיו שם בתלונה הם אצו רצו להציג בפנינו חולצה הפוכה בה האישה מכה את הגבר, כאילו אלימות כלפי גברים אמורה להניח את דעתנו מההסתה לאלימות כלפי נשים.
לא שניתן באמת להשוות בין סטירה של גבר לאישה לסטירה של אישה לגבר, בחברה בה רוב הנשים חוות הטרדות מיניות במקום העבודה ובעולם בו כל פרסומת לניקיון היא הזמנה לחלון דוחה לחברה השוביניסטית הישראלית. תגובתו של המוכר לנאום הקצר שנשאה אורטל על משמעותו החמורה של השלט, הבהירה מעל לכל ספק שאין מצב שהוא יבין ושצריך לעשות את המעשה המתבקש ולהתחיל לחפש את האחראי או בשפה מוניציפאלית: מי לעזאזל חתום על רישיון האירוע.
אחרי מעבר סיזיפי בין סטנד לסטנד, במטרה לאתר את האחראי,שכלל תשאול מתוחכם ועדין את המוכרים על מחיר תוך הגנבת שאלה כבדרך אגב מלווה בחיוך של אז מי פה האחראי – מצאנו את הבחור, הגבר שחתום על הרישיון.
התגובה שלו לאחר שהראנו לו את השלט המסית לאלימות כלפי נשים, לא כללה את האמירה המתבקשת של "אני מתנצל ולוקח אחריות, לא שמתי לב לשלט והוא יורד מיד. למרות שאני גבר ואולי בגלל זה אני מתנגד לאלימות כלפי נשים וחושב שמאבק בפטריארכיה הוא גם מאבק שלי ושל אחי הגברים האחרים".
התגובה שלו כללה בעיקר חיוך זחוח. יכולתי ממש לדמיין שהוא אומר לעצמו – הנה עוד פמיניסטיות ששכחו מה זה חוש הומור. עברנו לדרוש מידע קונקרטי על פרטי הרישיון והחתום עליו, כולל פרטים מדויקים. תשובתו לא איחרה לבוא והוא כינה אותנו אלימות, אך במקביל אמר שידאג לזה. הוא פנה ליוצרים המהוללים וביקש מהם לדאוג להסיר או להסתיר את השלט. הפיתרון שלהם היה להדביק את חולצת הגבר המוכה על הדמות הנשית בפוסטר.
חלקתי את החוויה עם מספר חברים וחברות. הנשים רובן ככולן היו מזועזעות מהעניין, לצערי חלק מהגברים לעומת זאת הרגישו כי השלט הומוריסטי. אולי לא בטעם טוב, אבל איך שכחתי שהייתה גם חולצה הפוכה. הניסיון להשוות בין שני המקרים בעולם בו יש היררכיה ברורה בין המגדרים הוא ניסיון נואל במקרה הטוב וזדוני לרוב.
בעולם בו ילדות שיוצאות לעבודה לסייע למשפחה ובדרך מותקפות מינית על ידי המעסיק, בחברה בה תלמידי בית ספר מתעללים בחברתם במשך שנים ובחברה בה נשים מהוות אובייקט להטרדות מיניות, פיזיות ומילוליות עקב היותן נשים, הומור שכזה כפי שהוצג בשלט אינו יכול להיות מוצג נטול קונטקסט. שלט שכזה הוא הסתה לאלימות ואף יותר, בחברה מתוקנת שלט כזה לא היה נתלה בגאון ובמידה וכן מערכות אכיפת החוק היו דואגות לתלות בצורה מטפורית גם את יוצרי הזוועה.
אנחנו לא.
