מאת יוסי סגול
בפעם המי יודע כמה, פעילות המתנ"סים בקריית שמונה מושבתת עקב אי-תשלום המשכורות לעובדים. מדובר בתופעה החוזרת על עצמה שוב ושוב בשנים האחרונות. המשכורות של מרבית העובדים רחוקות מלהיות גבוהות, אבל גם הפעם, חלק נכבד מהעובדים יידרשו לעזרה חיצונית כדי לחגוג את חג הפסח, אף על פי שמדובר באנשים עובדים ותורמים לחברה ולקהילה.
מדובר בבעיה מקוממת במיוחד כאשר נזכרים בהוצאות הענקיות של מלחמת לבנון השנייה. מבלי להיכנס לוויכוח, אם המלחמה הייתה צודקת או לא, אין ויכוח על כך, שהיא הייתה יקרה. המטרה המוצהרת של המלחמה הייתה להבטיח חיים שלווים בגבול הצפון. למען האמת, מאז סיומה של המלחמה לא ראיתי מקלט מבפנים. אבל שלוותם של החיים בעיר הכי צפונית במדינה רחוקה מלהיות מובטחת. כאשר מקומות כמו המתנ"סים, האמורים לדאוג לפעילות התרבותית והחברתית של קריית שמונה אינם פעילים, נפגע הביטחון החברתי.
אמנם היעדרו של ביטחון חברתי לא גורם להרג כמו היעדרו של ביטחון צבאי, אבל אם המדינה מצאה לנכון להשקיע מיליארדי שקלים בהבטחת שלומם של האזרחים בגבול הצפוני, אז כדאי לה גם למצוא מיליוני שקלים, שיאפשרו את המשך החיים התרבותיים והחברתיים סמוך לגבול. אם אנשים יעזבו את האזור לטובת המרכז בגלל בעיות כלכליות, אז ניתן יהיה לקבוע שמלחמת לבנון השנייה נכשלה, כי לא יהיה על מי להגן כאן.
קשה לדמיין מצב, בו חיילי הסדיר בצבא או המשרתים בקבע לא יקבלו את המשכורות שלהם מידי חודש בחודשו. במקרה של משרתי הקבע מדובר בסכומים גבוהים וגם בפנסיות נדיבות, המשולמות מגיל צעיר יחסית. עובדי המתנ"סים לא מבקשים רחמים, אלא רק את המשכורות הצנועות, המגיעות להם על פי חוק ועל פי כללי המוסר היהודיים, הרואים בהלנת שכר עבירה חמורה. למרות זאת, מחנה יראי השמיים במדינה, שעמד בראש הקופצים בפעולה צבאית למען הצפון, לא נאבק למען העובדים השובתים.
ביהדות גם נכתב על החזון, בו החרבות יהפכו למזמרות. במדינת ישראל של היום, יש תקציב לחרבות על חשבון לא מעט דברים אחרים – חשובים הרבה יותר.
—
יוסי סגול הוא תושב קריית שמונה.
