מאת ד"ר עמוס גולדברג, עמית במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית בירושלים ופעיל בתעאיוש. הטור פורסם בעיתון "הארץ".
בתקופה האחרונה מנהלת מדינת ישראל מתקפה חריפה נגד פעילי זכויות אדם ונגד המאבק הלא אלים בכיבוש, המשותף ליהודים ולערבים. לצורך כך היא משתמשת באמצעים המפוקפקים ביותר העומדים לרשותה. המתקפה מתנהלת בכל החזיתות וקשה להאמין שהיא אינה מבטאת מדיניות. וכך, בלי שהאזרחים שמים לב, מידרדרת הדמוקרטיה הישראלית עוד שלב בדרך להיותה דמוקרטיה נוסח רוסיה או מצרים.
זה החל בהטרדות ובמעצרי שווא של מנהיגי ההפגנות בבלעין ובנעלין. משאלה לא הועילו הכריז הצבא על שטחי הכפרים הללו "שטח צבאי סגור" באופן קבוע בימי שישי. מכאן ואילך, כל מי שרק יגיע לאזור לצורך הפגנת מחאה יואשם מיד בכניסה לשטח צבאי סגור ויועמד לדין. "שטח צבאי סגור" הוא אמצעי משפטי דרקוני של הגבלת זכויות אדם בסיסיות, שנועד למנוע סכנה ביטחונית – לא מחאה. מובן שמעולם לא שמענו שהצבא נקט אמצעי זה כדי למנוע, למשל, בנייה מחודשת של מאחזים בלתי חוקיים לאחר הריסתם. רק את מחאת השמאל והפלסטינים מותר לבלום ללא מגבלות.
אם את מחאת בלעין ונעלין לא הצליחו ההטרדות ומעצרי השווא של הצבא והשב"כ לשבור, הרי שבירושלים השיטה הוכיחה את עצמה. כך שברה המשטרה בשנים האחרונות את ניצני המחאה האזרחית השקטה בסילוואן. היום היא נוקטת מדיניות דומה בשייח ג'ראח, וכך זה פועל: המתנחלים, מהיותם חסינים, מפעילים אלימות קבועה נגד התושבים, בעיקר נשים וילדים. התושבים פונים למשטרה, שמגיעה לאחר זמן רב ולא עוצרת אף אחד. לאחר שפוקעת הסבלנות משיב אחד התושבים בדחיפה, ומיד הוא נעצר באשמת "תקיפה חמורה" ומועמד לדין לאחר תקופת מעצר ממושכת. לפעמים די במענה לשון בוטה כדי שיואשם ב"הטרדה מינית חמורה". זה קורה כאן ועכשיו.
את אותה שיטה מיישמים כוחות הביטחון גם בחברון ובדרום הר חברון. אחד הפעילים במאבק על שטחי המרעה של בדווים, שנושלו כבר אינספור פעמים מאדמותיהם בידי הצבא והמתנחלים, הואשם בקטיפת פרח בר ומוחזק שבוע במעצר. ילדים ומבוגרים, בעיקר ממשפחות הקשורות לארגוני זכויות אדם כמו "בצלם", נעצרים כמעט מדי יום בטענות שווא.
האפקטיביות של הצעדים הללו עצומה, משום שמעבר להפחדה, גם אם בסופו של דבר העצורים משתחררים – ההליך עצמו כל כך יקר (שכירת עו"ד, שחרור בערבות וכדומה), שאין באפשרותם של הפעילים לעמוד בתשלומים.
במקביל מנהלת המדינה מערכה נגד ארגוני זכויות האדם. לא זו בלבד שהיא שולחת את בכירי נציגיה לבירות אירופה לשכנע ממשלות למנוע מימון מאותם ארגונים, אלא שבימים אלה שוקד משרד המשפטים על נוסח חוק, שיהפוך את מימון אותם ארגונים באמצעות תרומות מחו"ל לכמעט בלתי אפשרי.
זו חזות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אשר אינה יכולה לסבול אפילו מחאה לא אלימה משותפת של יהודים ופלסטינים, או פעילות של ארגוני זכויות אדם יהודיים או ערביים החושפת את ערוותה.
מעבר לסוגיית הדמוקרטיה – האם אפשר להבין שהמדינה מחסלת את ערוצי המחאה הלא אלימים כדי לדחוף את הפלסטינים בחזרה למעגל האלימות? שכן אז תוכל לחזור ולהתעטף בצדקנות בטיעון המלחמה בטרור, וזה הרי המגרש הביתי שלה.
