עשרים שנה אחרי הקמתה של חומת ההפרדה בירושלים, וניתוקן של שתי שכונות גדולות מהעיר, דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע חושף את הפער בין הבטחות המדינה לשמור על מרקם החיים התושבים לבין המציאות הקשה של הפקרה והפליה שהתהוותה בשכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר. מהדו"ח עולה כי תשתיות לקויות ומסוכנות, היעדר שירותי משטרה או רווחה, שירותי חינוך ובריאות חלקיים, וכורח לעבור במחסומים משבש את שגרת החיים.

הדו"ח עומד על הפגיעה הקשה בזכויותיהם של יותר מ-140 אלף בני אדם, תושבי חלקה הכבוש של העיר שנאלצים לפנות שוב ושוב לבית המשפט כדי לממש את זכויותיהם, ועל חובת הרשויות לפעול לתיקון המצב.

ביוני 1967 סיפחה ישראל את השכונות שכבשה בירושלים המזרחית, והחילה עליהן את "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". 35 שנה לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל להקים גדר הפרדה בסמוך לקו הירוק. באזור ירושלים תוכננה הגדר להיבנות שלא על קו הגבול המוניציפלי, באופן שהותיר מחוץ לעיר שתי שכונות גדולות שסופחו לירושלים: שכונת כפר עקב, הסמוכה לאזור התעשייה עטרות, ושכונת מחנה הפליטים שועפאט, הכוללת את המחנה עצמו ואת שלוש השכונות שקמו בסמוך לו – ראס חאמיס, ראס שחאדה ודחיאת א-סלאם.

כך, רבבות בני אדם מצאו עצמם מאחורי חומה, נאלצים לחצות מחסומים בדרכם לירושלים, שבה הם עובדים, לומדים ומקבלים שירותים. תושבי השכונות שנותקו מירושלים הגישו עתירות לבג"ץ, בהן התריעו מפני ההשלכות הקשות של הקמת הגדר על חייהם ועל עתיד שכונותיהם. בשני פסקי הדין המרכזיים שעסקו בנושא הכיר בית המשפט העליון בפגיעה בזכויות התושבים, אך אישר את הקמת הגדר בתוואי שנקבע בהסתמך על התחייבויות המדינה "לשמור על מרקם חיים תקין של התושבות והתושבים ומעבר ונגישות סבירים לירושלים", ואף הספקת שירותים עירוניים וממשלתיים סדירים בשכונותיהם.

בעשרים השנים שחלפו מאז אפיינו את השכונות שתי מגמות מקבילות. מצד אחד, הן גדלו מאוד: בשכונות התרחשה תנופת בנייה מואצת, ומספר תושביהן האמיר מכ-30 אלף לכ-140 אלף. בו בזמן, הן הוזנחו על ידי הרשויות והפכו לשכונות שכוחות עם הכורח לחצות מחסומים, ובזמנים מסוימים אף עם סגר מוחלט.

הדו"ח המלא: 20  שנה לחומת ההפרדה: שכונות ירושלים המזרחית שנותקו מהעיר