ביום שישי נפגשו נציגי העובדים עם סגן נשיא מכון ויצמן, פרופסור ישראל בר-יוסף, בתקווה למצוא נוסחה שתוכל לשים סוף לסכסוך העבודה במוזיאון גן המדע. מתוך כבוד לבמה זו אמנע מלפרט את הגידופים והכינויים הגסים שהטיח בר-יוסף בנציגים כבר בדקות הראשונות של הפגישה. כשאחת הנציגות ניסתה לפרט מדוע בעיות העובדים לא יפתרו ללא הסכם סגן הנשיא קטע אותה וטען שהוא אינו מעוניין לשמוע. בר-יוסף הציג אולטימאטום ברור לעובדים: אם לא יחתמו על חוזים אישיים ויוותרו על רעיון ההתארגנות מוזיאון גן המדע ייסגר והעובדים יפוטרו. עוד מדבריו של הפרופסור המכובד: "התארגנות עובדים לא מתאימה לצורת העבודה במוזיאון, עליכם להגיד תודה שאתם עובדים במקום כזה", "אנחנו ההנהלה ואתם העובדים, זכותנו להעסיק אתכם איך שנמצא לנכון ואם זה לא מוצא חן בעיניכם לכו לעבוד במקום אחר". ממילא ברור כי חילוקי הדעות אינם על רמת שכר או תנאי עבודה אלא על עצם זכותם של העובדים להתארגן על-מנת להתלונן עליהם. אולם מהתבטאויותיו של פרופסור בר-יוסף עולה כי שני הצדדים לויכוח כלל לא תופסים באופן זהה את מסגרת החוקים והנורמות בה הם נמצאים.  

הנהלת מכון ויצמן תופסת את הדמוקרטיה כמשטר שבו היא חופשייה להעסיק עובדים בכלאופן שיתחשק לה. מוסר, הגיון ואפילו החוק משחקים תפקיד משני אם בכלל מול שמירה על כוחה הבלתי מוגבל על העובדים. היא, המעסיק, עושה טובה לעובדים שהיא בכלל מוכנה להעסיקאותם ואם לא נאה להם גם הם "חופשיים" לעזוב ולעבוד במקום אחר. במילים אחרות מקום העבודהעל כל הקרקע, הציוד והעובדים שבו, הם תשומות בבעלותהמעסיק. לפיכך ההנהלה לא מהססת לנקוט באלימות כלפי העובדים ה"סוררים" ומעדיפה לסגור את המוזיאון מאשר לאבד את יכולתה לנצל אותם. זוהי הגדרה צרה ואנמית של דמוקרטיה שריקה מכל תוכן מעשי. מאחר שבעלי עסקים אשר מעסיקים עובדים הם רק 5% מכוח העבודה במשק, על פי הגדרה זו של “חופש” רקאותם 5% חיים בדמוקרטיה בעוד שרוב האוכלוסייה כפופה למרותם. .

העובדים המאורגנים מצידם סבורים שהזכות של קבוצתאנשים עם מכנה משותף להתאגד היא זכות בסיסית בכל דמוקרטיה. איזו דמוקרטיהיכולה להתקיים ללא היכולת להקים מפלגות, עמותות, ארגוני מחאה וכמובן ארגוני עובדים?האמת ההיסטורית היא שלחץ של ארגוני עובדים הוא שהביא לזכות בחירה כלליתברוב העולם המערבי. העובדים אמנם חופשיים לבחור את מקום העבודה שלהם אך הםאינם הופכים לרכוש של המעסיק ברגע שעשו זאת. העובדים הם שמפעילים את העסק, בניגוד למעסיק שבמקרה הזה ספק אם בכלל ידע כיצד מוזיאון גן המדע נראהמבפנים לפני פרוץ סכסוך העבודה. העובדים הם שרואים את ליקויי הבטיחות שלא מטופלים, בעוד ההנהלה יושבת קילומטר וחצי מהמקום ומתבוננת במאזן התקציבי. לעובדים יותר ממותר לנסות ולהטיב את תנאיהעסקתם בין אם כבודדים ובין אם כקבוצה מאוגדת. ודאי שאין בסמכותו שלהמעסיק לקבוע בשבילם איך ואם בכלל להתאגד. נכון שזכותו של המעסיק לא לקבלאת בקשות העובדים אך מאידך זכותם של העובדים לפעול נגד המעסיק כקבוצה אםהם סבורים שהמעסיק נוהג כלפיהם שלא כשורה. בדיוק את הזכות הזו הנהלת מכוןויצמן שוללת.

לפיכך, אין להתפלא על כך שההנהלה מסרבת לחתום על הסכם עם העובדים כבר למעלה מ- 120 יום. איך ניתן לחתום על הסכם, או אפילו לשבת מסביב לאותו שולחן עם תשומות? העימות שנוצר בין ה"חופש לנצל" של הנהלת המכון לבין "החופש מניצול"של העובדים הוא העניין שעל הפרק. על הציבור להכריע בין השניים ולקבוע באיזו דמוקרטיה הוא רוצה לחיות. דמוקרטיהשחלה רק על מיעוט קטן אשר מטילים מרות דיקטטורית על השאר. או לחילופין,דמוקרטיה במובן האמיתי והרחב של המילה שבה כל בני האדם נולדו שוויםוחופשיים לחתור אל אושרם. במשטר דמוקרטי אמיתי אין זכות קיום למעסיק שרומס כל נורמה ציבורית. מן הראוי שהציבור המממן את מכון ויצמן יגבה ממנו מחיר יקר על הניסיון לפורר את זכויותיהם הבסיסיות של עובדיו.

לנוכח אטימות ההנהלה העובדים יקיימו משמרת מחאה מול השער הראשי של מכון ויצמן, רחוב הרצל ברחובות, 5 דקות מתחנת הרכבת. המחאה תתקיים ביום ראשון 7/12 בשעה 15:30. כל מי מתנגד לשלילת זכותם של עובדים להתארגן ושימוש באלימות כלפיהם מוזמן להצטרף אלינו.

כמו כן הציבור מוזמן לפנות לסגן הנשיא ולהגיב על דבריו כלפי העובדים.

פרופ' ישראל בר-יוסף