שבויי הניאו-ליברליזם

נוצר הרושם שנגידת בנק ישראל מתנגדת למדיניות הממשלה אך זו גרסה אחרת של אותה מדיניות

    סערה פוליטית-כלכלית זוטא פרצה בשבוע שעבר (18.2) בעקבות דבריה של נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, בכנס השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שנערך בירושלים תחת הכותרת: "פני החברה לאן".  ההרצאה של פלוג זכתה בכותרות רבות, ואף פורסמה במלואה, יחד עם הערות, במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות". רוב הכותבים לא היו נוכחים בעת נאומה של פלוג והסתפקו בשכתוב ההודעה לעיתונות שהופצה בידי דובר בנק ישראל, שאף היא שכתוב של דברי הנגידה. הנאום פורסם למחרת באתר בנק ישראל.

2014-02-23_194948

ד"ר קרנית פלוג (צילום מסך: ערוץ בלומברג)

    העניין גבר, כי רבים מהפרשנים כתבו כי פלוג הציגה עמדה כלכלית המנוגדת לעמדתו של ראש הממשלה. אך בפועל דבריה של פלוג אינם אלא חזרה על כמה מהמנטרות הגזעניות המזהות באוכלוסייה הערבית ובחרדים את ה-"אשמים" בבעיותיו של המשק הקפיטליסטי הישראלי. לדברי פלוג, הגורם המרכזי לירידה בצמיחה הוא המגמות הדמוגרפיות בישראל, ובראשן – הגידול הצפוי בשיעור החרדים והערבים והזדקנות האוכלוסייה. לדבריה, "בשנים הקרובות יירד קצב הגידול של האוכלוסייה בגיל העבודה מ-2.2% ל-1.2%. במקביל, יירד חלקן באוכלוסייה של קבוצות המאופיינות בשיעורי תעסוקה גבוהים, ויגדל חלקן של קבוצות המאופיינות בשיעור תעסוקה נמוך ובהישגים חינוכיים נמוכים".

    חבל שד"ר פלוג לא הסבירה לעומקן את הלוחות שהיא עצמה הציגה בכנס, מהם עולה כי שיעור הגברים ושיעור הנשים המועסקים בישראל גבוה משיעורי המועסקים ברוב המדינות הקפיטליסטיות הגדולות, כגון ארה"ב, צרפת, איטליה, ספרד, יוון ואירלנד.

    הנגידה מודאגת מ"שאלת הפריון", מושג שלדבריה מייצג את התוצר שמפיק עובד ביחידת זמן מסוימת. במילים אחרות: שיעור הרווח שהמעסיק מפיק מעובדיו בישראל הוא נמוך למדי. בהרצאתה, הציגה פלוג נתונים לפיהם התוצר לשעה של עובד ישראלי נמוך יותר מאשר בארה"ב ומהממוצע במדינות המפותחות. אך לפי הלוחות שהציגה בכנס, התוצר לעובד בישראל דווקא מתקרב לתוצר הממוצע במדינות קפיטליסטיות הגדולות. לפני כעשור, תוצר זה היה כ-31 אלף דולר לעובד, ועתה – כ-37 אלף. בישראל, באותה תקופה, התוצר גדל מ-24 אלף ליותר מ-36 אלף דולר. אך פלוג בשלה: "לא סגרנו את הפער בינינו לבין המדינות המפותחות בתוצר לנפש", אמרה בכעס.

    אומנם, פלוג קראה להגביר את ההשקעות בחינוך ובתשתיות (קריצה לעבר הממשלה, שאינה עושה דבר משמעותי בעניין), אך היא לא שאלה מדוע ממשלת ישראל מוסיפה להשקיע בהתנחלויות בשטחים הפלסטיניים; מדוע הוצאו כ-12 מיליארד שקל בתכנון המתקפה האווירית על איראן; או מהו מחירו הכלכלי של הכיבוש, הנמשך זה עשורים רבים.

    חבל שד"ר פלוג לא נשארה באולם, כדי להקשיב לשתי הרצאות בהן נידונה שאלת עתידו הכלכלי של מעמד העובדים. פרופ' שלמה יצחקי, הסטטיסטיקן הממשלתי לשעבר, דיבר בהרצאתו על פנסיה ממלכתית לעומת פנסיה פרטית. יצחקי ציין, כי "דמי הניהול הקיימים כיום בחברות הפנסיה הגדולות, הם מס על העובדים, המועבר ישירות לחמש חברות הביטוח הגדולות". הפתרון, לדעתו, הוא הנהגת "פנסיה ממלכתית, אשר תהיה מנוהלת בידי המוסד לביטוח לאומי, תתווסף לקצבת הזקנה, ותהיה פונקציה של חסכון לגמל של העובד. המתנגדים הצפויים ליוזמה זו: אנשי האוצר, המתעתדים לעבוד בשוק ההון, ובעלי קופות הפנסיה הפרטיות".

    שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי ב"כלכליסט", הלך צעד אחד קדימה, והתייחס בהרצאתו לשאלה: "מדוע אין שום סיכוי שתהיה לנו פנסיה?". הוא ציין מספר עובדות חשובות, למשל "העובדה שאנחנו חיים יותר זמן, ובגלל חוסר הביטחון התעסוקתי – חוסכים פחות כסף. אנו גם חשופים לריבית נמוכה על ההשקעות שלנו, ומשלמים דמי ניהול גבוהים לחברות הפנסיה הגדולות". בסיום הרצאתו, הציג את השאלה: "מה אפשר לעשות בשביל שתהיה לנו פנסיה?". בתשובתו הדגיש: "קודם כל – להתאגד. עובדים מאוגדים משפרים את רמת הכנסתם, ומסוגלים להשיג הישגים שאין ביכולתו של העובד הבודד להשיג".

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"