זליח'ה מוחתסב, בת 49, ואימה בת ה-75 הן מהפלסטינים הבודדים שעודם גרים ברחוב השוהדאא במרכז חברון. זהו רחוב ראשי המחבר בין צפון העיר חברון לדרומה ועובר בסמוך לשווקים המרכזיים  של חברון, לרובע העתיק של העיר, למערת המכפלה ולמתחמי ההתנחלות הישראלית. מאז חודש אוקטובר 2000 אוסרת ישראל על תנועת פלסטינים ברחוב, ללא צו צבאי תקף. סגירת הרחוב והגבלות נוספות על תנועת פלסטינים באזור הובילו לקריסה כלכלית של מרכז העיר חברון ולנטישה של רבים מתושביו והפכו את האזור ל"עיר רפאים". במהלך השנים טען הצבא שוב ושוב כי הוא עומד לפתוח את הרחוב לתנועת פלסטינים, אך האיסור נותר בתוקפו עד היום.

מתנחלים ישראלים, לעומת זאת, מורשים להלך ברחוב באופן חופשי. בעדותה לבצלם סיפרה זליח'ה כי בשנת 2006, לאחר שעברה לגור בדירה עם אימה, מתנחלים זרקו דרך קבע אבנים לעבר הבית. לאחר מקרה אחד שבו חזרו השתיים הביתה וגילו מספר רב של אבנים בתוך הבית, פנתה זליח'ה ל"וועד לשיקום חברון" בבקשה שיתקינו רשתות ברזל על חלונות ומרפסות הבית. התקנת הרשתות, היוצרת חזות של כלוב, לא סייעה לדבריה בהפסקת ההתקפות מצד מתנחלים ואלה ממשיכים ליידות אבנים לעבר הבית מעת לעת, ולעתים גם בלילה.

זליח'ה אל-מוחתסב בביתה שהפך לכלוב (צילום: בצלם)

ההגבלות הישראליות על תנועת פלסטינים ברחוב החלו כבר בשנת 1994. לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בשנה זו, בחרה ישראל להטיל הגבלות דווקא על האוכלוסייה הפלסטינית, בטענה שהדבר נחוץ להגנה על ביטחון המתנחלים. בשלב זה סגרה ישראל חלק מרחוב השוהדאא לתנועת כלי רכב פלסטינים ולמסחר והכניסה ברכב הותרה רק לתושבי הרחוב. בחודש ינואר 1997 נחתם הסכם חברון בו הוסדרה העברת השליטה בחלקה הגדול של העיר, שהוגדר כאזור H1, לרשות הפלסטינית. האזור שבו הוקמו התנחלויות הישראליות, ובו נמצא גם רחוב השוהדאא, הוגדר אזור H2 ונותר בשליטה ישראלית. במסגרת ההסכם, נקבע כי הרחוב ייפתח מחדש לתנועת כלי רכב פלסטינים. עד תחילת האינתיפאדה השנייה קטע הרחוב נפתח ונסגר לחלופין.

עם תחילת האינתיפאדה בשנת 2000 החמיר הצבא את ההגבלות על התנועה ברחוב. כיום אסורה תנועת פלסטינים ברכב לכל אורך הרחוב, ובחלקים שבין מתחמי המתנחלים, ממתחם אברהם אבינו ועד למתחם בית הדסה, נאסר עליהם אף לעבור ברגל. הצבא אוסר גם על תנועת פלסטינים ברחובות הסמוכים ויוצר בכך רצועת שטח רציפה במרכז העיר חברון, מההתנחלות קרית ארבע שבמזרח ועד בית הקברות היהודי שבמערב, שבה חל איסור מוחלט על מעבר כלי רכב פלסטיניים.

בעקבות ההגבלות נסגרו 304 חנויות ומחסנים לאורך רחוב השוהדאא והמשרדים העירוניים והממשלתיים ששכנו בו הועתקו לאזור H1. ישראל השתלטה גם על תחנת האוטובוסים המרכזית ששכנה ברחוב והפכה אותה לבסיס צבאי. בדיקה שערך בצלם בשנת 2006 העלתה כי מרבית הנכסים באזור רחוב השוהדאא, ביניהם דירות ובתי עסק, ננטשו או נסגרו בצווים צבאיים. הצבא מאלץ משפחות פלסטיניות הממשיכות לגור ברחוב להשתמש בכניסות צדדיות ובמקרה שאין כאלה, לצאת מהבתים ולהיכנס אליהם באמצעות סולמות המובילים לגגות, כיוון שנאסר עליהם לצאת לרחוב השוהדאא.

חנויות סגורות ברחוב השוהדאא (צילום: בצלם)

כמו תושבים אחרים ברחוב נאלצות גם זליח'ה ואימה לצאת מביתן ולהיכנס אליו באמצעות טיפוס במדרגות גבוהות המהוות כניסה צדדית לבית. האיסור על ההליכה ברחוב השוהדאא המרכזי מאלץ אותן גם להשתמש בדרכים עוקפות ולעבור שני מחסומים בדרכן להתפלל באל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) או לבקר קרובי משפחה. אימה המבוגרת של זליח'ה נאלצת לכתת רגליה למרחק של כקילומטר על מנת להגיע בדרכים עוקפות לקבלת טיפול רפואי במרפאה, הנמצאת למעשה במרחק של כ-300 מטר מביתן.  גם הגישה לבית הקברות שבו קבורים סבה של זליח'ה ובני משפחה אחרים, ואשר משתרע מעברו השני של רחוב השוהדאא, מסובכת כיום.

בחודש אפריל 2007, לאחר פרסומים בתקשורת הישראלית ולחץ ציבורי בנושא, החל המנהל האזרחי להנפיק לחלק מבני המשפחות הגרות ברחוב היתרים זמניים המאפשרים להן להיכנס לבתיהן מהכניסה הראשית שברחוב השוהדאא. כניסה של אנשים אחרים דרך הרחוב נותרה אסורה. ההיתרים ניתנו לתקופה של שלושה חודשים והוארכו ארבע פעמים. בתקופה זו, זליח'ה, אימה ושכניהן שבו להשתמש בכניסות הראשיות לבתיהם וללכת ללא הגבלה על רחוב השוהדאא.

זליח'ה תיארה בפני בצלם את ההקלה שחשה בעקבות כך, וסיפרה כי החלה ללכת ברחוב לעתים קרובות מאד, מדי בוקר וערב ולעתים גם בלילה, על מנת לממש את החופש שנגזל ממנה קודם לכן. היא ציינה כי חיילים שהוצבו ברחוב מילאו את חובתם להגן על הפלסטינים שהחלו שוב לנוע בו, למרות רוחם של המתנחלים באזור.

תוקפו של ההיתר האחרון שקיבלה פג בחודש אוגוסט 2008. בקשות שהגישו המשפחות למנהל האזרחי לחידוש ההיתרים נדחו תחילה, לדבריהם, בטענה כי יטופלו אחרי החגים היהודיים. אולם, גם לאחר מכן נדחו הבקשות פעם אחר פעם, ולבסוף פסקו המשפחות מלהגישן. תושבי הרחוב נאלצו לשוב ולהשתמש בכניסות החלופיות או במעבר דרך גגות הבתים.

בשנת 2005 עתרו עיריית חברון והאגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בדרישה לפתוח את רחוב השוהדאא לתנועת פלסטינים. בתגובה הציגה המדינה "תכנית להגנת היישוב היהודי בחברון", שבה נקבע כי תנועת הולכי הרגל הפלסטינים ברחוב תותר, אך האיסור על פתיחת חנויות ועל תנועה ברכב יוותר בעינו. לאחר שהתוכנית הוצגה בבג"ץ נחתמו צווים צבאיים המגבילים את תנועת כלי הרכב ברחוב השוהדאא, אך אינם חלים על תנועת הולכי רגל.

בעקבות כך פנתה האגודה ליועץ המשפטי לאוגדת יהודה ושומרון, וזה מסר בדצמבר 2006 כי הצבא מנע מהולכי רגל פלסטינים לעבור ברחוב במשך שש שנים "בשגגה". ברור כי זוהי טענה שקרית, ומכל מקום הצבא המשיך גם לאחר מכן למנוע מהולכי רגל פלסטינים לנוע ברחוב. בתשובה לפנייה נוספת של האגודה לפרקליט הצבאי הראשי הציג הפרקליט הצבאי טענה חדשה לפיה הצבא גורס שיש להשאיר את הרחוב סגור "מטעמים ביטחוניים", מבלי לפרט מהם אותם טעמים. לפני שנתיים הודיע הצבא לתקשורת כי בכוונתו לבטל את האיסור על תנועת פלסטינים ברחוב השוהדאא, אך מאז ועד היום לא חל כל שינוי באיסורי התנועה המוטלים במקום.

סגירת רחוב השוהדאא היא חלק ממדיניות ההפרדה אותה מיישמת ישראל בליבה של העיר חברון, מדיניות שהביאה לנטישתה מסיבית של התושבים הפלסטינים באזור מרכזי בעיר. מדיניות זו גוררת פגיעות חמורות ומתמשכות בזכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית ויוצרת הלכה ולמעשה משטר פסול של הפרדה תוך אפליה.