בשבועות הקרובים, יצוין בעולם מלאות 150 שנה להופעתו של אחד הספרים המרכזיים בהגות המהפכנית: "הקפיטל" מאת קרל מרקס. שלא כמו החיבור המוקדם שפרסמו יחד מרקס ועמיתו–חברו, פרידריך אנגלס ב-1848, "המניפסט הקומוניסטי", שהוא מנשר מהפכני, "הקפיטל" הוא ספר עיון, המסכם עשרות שנים של ניתוח החברה הקפיטליסטית ותהליך גיבושם של שני המעמדות המרכזיים: הבורגנות ומעמד העובדים (הפרולטריון).
מרקס, שְׂבַע מאבקים ומערכות פוליטיות ומעמדיות, כתב את "הקפיטל" בשנותיו האחרונות במקום גלותו בלונדון, אז – "בירת העולם". בעיר זו עקב מקרוב אחר החשיבה הכלכלית הבורגנית המתחדשת, זו הקרויה כיום "הכלכלה המדינית הקלסית". ואכן, הניתוח של מרקס את הקפיטליזם בן זמנו התבסס במידה רבה על מחקריו של דייוויד ריקרדו. אמנם מרקס ניסח עמדות שונות בתכלית מעמדותיו של ריקרדו – אך הוא הכיר בחובו הגדול לאחד מחשובי הכלכלנים הבורגניים בימיו.
התפתחותה המואצת של הכלכלה המדינית דווקא בבריטניה הגדולה, המעצמה האימפריאליסטית ההגמונית במחצית השנייה של המאה ה-19, אינה מקרית. הייתה זו המדינה התעשייתית הראשונה במעלה, בעלת משק קפיטליסטי מפותח.
על פי מרקס, בריטניה הייתה ל"מקום המרכזי בו ניתן לנתח את הסתירות החברתיות, שהן תולדה של חוקיות הייצור הקפיטליסטי". מטרת חיבורו, לדבריו, הייתה "לנתח את החוקיות הכלכלית העומדת מאחורי החברה המודרנית". 150 שנה חלפו, ולא אבד הכלח על הספר החשוב הזה.
הבסיס של החברה הקפיטליסטית הוא הניצול של העובדים, קבע מרקס, ודברים אלה תקפים גם בעולם שבו כלכלנים בורגניים, גם הביקורתיים שביניהם, מנסים להסביר את חוקי הקפיטליזם על בסיס יסודות רחוקים מאוד מניצול האדם העובד. למשל, התיאוריות של הכלכלן הצרפתי הביקורתי תומא פיקטי (מחבר הספר "הקפיטל במאה ה-21"). אף כי פיקטי מבקר את הגידול באי השוויון ואת האתיקה של כלכלנים רבים בארצות הברית הנאמנים עם לעשירון העליון, הוא אינו דוגל במיגור הקפיטליזם או בהרחבת ההוצאה הממשלתית לצרכי רווחה. הוא גם אינו יוצא באופן גורף נגד אי השוויון. "מידה מסוימת של אי–שוויון חיונית למוטיבציה ולעידוד האזרחים לעבוד ולהתאמץ", אמר בראיון ("דה מרקר", 24.4.14).
מרקס סבר, ורבים חושבים כך כעת, שהדרך לשינוי השיטה הקפיטליסטית אינה "התנהגות אתית יותר של הפירמות" או "חיסול השחיתות בשלטון". השינוי מן היסוד יושג על ידי ביטול הניצול המעמדי והפיכת הקניין הפרטי לרכוש הציבור.
'הקפיטל' בעברית
הכרך הראשון של "הקפיטל" ראה אור ב-1867. ב-1873 התפרסמה מהדורה שנייה שלו והוא נתפס בקרב הקוראים כחיבור העומד בפני עצמו. רק ב-1885, שנתיים אחרי מותו של מרקס, ראה אור הכרך השני של הקפיטל, שאותו הספיק מרקס לערוך בחלקו, אך לא להוציאו לאור. את הכרך השלישי (1894), ערך אנגלס על יסוד הטיוטות שנמצאו בעיזבונו של מרקס. ב-1947 ראה אור תרגום עברי ראשון של "הקפיטל" בהוצאת ספרית הפועלים, בתרגומם של צבי וויסלבסקי ושל יצחק מן. ב-1954 הופיע גם הכרך השני.
מאז, למשך יותר מחמישים שנה, נעלם "הקפיטל" מחנויות הספרים. עותקים ישנים נמכרו בחנויות "יד שניה" ובאמצעות האינטרנט, או במכירות שמקיימות הספריות האוניברסיטאיות ב"עודפיהן". בעידן הקפיטליזם הניאו–ליברלי, נדמה היה ש"הקפיטל" איבד לכאורה מהרלוונטיות שלו לחיינו. והנה, בעקבות המשבר העולמי שהחל לפני כעשור, המחאה החברתית ההמונית בישראל ב-2011 והקריאה הגורפת לצדק חברתי, שב "הקפיטל" של מרקס לחנויות הספרים. הספר ראה אור שוב ב-2012, במהדורה מחודשת בהוצאת ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד. הוצאת הספרים שימרה את התרגום ההיסטורי של המהדורה הראשונה אך צירפה לכרך מבוא מאת ד"ר יפתח גולדמן. השימוש במהדורה המקורית חסך זמן ומשאבים רבים של תרגום, עריכה ועימוד, אבל העברית במהדורה החדשה היא השפה שהייתה שגורה בסוף שנות הארבעים, בעוד שב-65 השנים שחלפו מאז השתנתה העברית ללא הכר. בגרמנית, לעומת זאת, קוראים את "הקפיטל" כפי שכתב אותו מרקס לפני 150 שנה…
אחד היוזמים של הפרסום מחדש של "הקפיטל" הוא חבר מערכת "זו הדרך", נמרוד פלשנברג, אשר בעיצומה של המחאה החברתית פתח דף פייסבוק וקרא להדפסה מחדש של הספר בעברית, בחותרו להשיב את המחשבה המרקסיסטית למרכז הבמה הפוליטית והאידיאולוגית בישראל. בקורס ללימוד "הקפיטל" (בן 12 מפגשים), בהנחיית פרופ' גדעון פרוידנטל, שערך השנה סניף תל–אביב של המפלגה הקומוניסטית, השתתפו עשרות.
א"ד
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
