השבוע יצוין בגרמניה וברחבי העולם מלאות 150 שנה להולדתה של הציירת קֵתֵה קוֹלְוִויץ, שנולדה בקניסברג ב-8 ביולי 1867 ונפטרה במוריצבורג, שילד דרזדן, ב-22 באפריל 1945, שבועיים לפני התמוטטותה של גרמניה הנאצית.
לזכרו של קרל ליבקנכט מאת קתה קולוויץ. ליבקנכט, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית נרצח על ידי אנשי הימין הקיצוני בינואר 1919.
קוֹלְוִויץ הייתה אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה. יצירתה נותנת ביטוי אישי עז לסבלו של מעמד פועלים ולמאבקיו, ולמציאות חייהם של אנשים קשי יום בגרמניה בתקופת בין שתי מלחמות העולם. בעבודותיה ניכרת זיקתה לסוציאליזם, ורוח פציפיסטית עזה מנשבת בהן.
עבודותיה מפגינות הזדהות רבה עם גורלן הקשה של הנשים והאימהות: ילד מת בחיקה של אם; אישה המקבלת ידיעה על נפילת בעלה בחזית; אישה וילדיה בבית מחסה עירוני; נשים מאחורי סורגים. באחד מציוריה הראשונים, "גורלה של אישה", היא מתמודדת עם המיניות ומשחק הגברים ברגשותיה של האישה.
ביטוי תמציתי להשקפת עולמה ניתן למצוא במילים שהיא כתבה באחד ממכתביה: "עובדה היא, שאף במקום ששרויה אהבה בין הבריות, נשאר שמץ של עצבון עמוק ביותר. החיים יוסיפו להיות חיים, והם יהיו תמיד חיים שאינם בשמים, כי אם על הארץ מתחת. ואולי משום כך יפים הם כל כך, משום שתמיד הם ספוגים עצבון זה וכיסופים אלה".
