בסוף אפריל הדרכתי סיור אקדמי בשפה הערבית לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בבית צפאפא, כפר הולדתי שבדרום-מזרח ירושלים. הסיור כלל היבטים היסטוריים, ארכיאולוגיים וחברתיים. במהלך הסיור התנפל אלמוני חובש כיפה שחורה עליי ועל הסטודנטים שאיתי, ולמזלי לא התרחשה מהומה גדולה. על אף שהגורל הפגיש אותנו במקריות, התפרצותו לחלוטין לא הייתה אקראית. זה היה שיעור שלא למדתי במדעי הרוח וסיור מכונן מכאן והלאה בכפר הולדתי.

תוואי הסיור מתחילתו ועד סיומו התקיים במרחב ציבורי. עבורי מדובר קודם כל במקום בו נולדתי ושל דורות לפניי. כל תחנה במסלול נבחרה בקפידה כדי ללמד את המשתתפים על אודות השינוי שהתרחש באזור לאורך ההיסטוריה, להציג בפניהם את המציאות כפי שהיא נתפסת בידי הדור הנוכחי ולעורר דיון בשאלה לאן פנינו מועדות.

הכפר בית צפאפא

הכפר בית צפאפא ממוקם בדרום ירושלים, על תוואי נחל עמק רפאים בין העיר העתיקה לבית לחם. בעבר הקיפו אותו קטמון, צור באהר, טלביה, טנטור, בית לחם, בית ג'אלה, מלחה והכפר הסמוך שרפאת. במאה ה-20, ובמיוחד לאחר 1948 ו-1967, נשאר הכפר במקומו, אך השמות סביבו השתנו: פת, גוננים, תלפיות, ארנונה, רמת רחל, הר חומה, גבעת המטוס, גילה ומנחת. אפילו מסילת הרכבת העותמאנית מהמאה ה-19, שחצתה את הכפר מאז הקמתה, השתדרגה במאה ה-21 לפארק המסילה. תוך כדי הליכה קלה במקטע המסילה שבתוך הכפר, היכרות בסיסית עם הגיאוגרפיה, האנתרופולוגיה, הארכיאולוגיה, הסוציולוגיה, האדריכלות, הבוטניקה, הבלשנות והתיאולוגיה תבהיר שהמקום בית צפאפא.

זה אותו כפר שהזכיר סלאח א-דין אי-שם במאה ה-12, רק שגבולותיו הצטמצמו משמעותית במאה ה-20, ונבלעו כיום בתחומן של שכונות שהוקמו מאוחר יותר. מועד הטיול חל ביום שישי אביבי. הסיור החל בנקודה שבעבר הייתה חלק מבית צפאפא וכיום היא שכונת פת, וליתר דיוק בפארק הממוקם בין בית הספר הדו-לשוני לבית הקברות המוסלמי של ילידי הכפר הסמוך לפארק המסילה.

בשלב הראשון גילה האלמוני סקרנות כשפגש קבוצה של ערבים המתארגנים בפארק ציבורי כשהיה בדרכו חזרה מבית הכנסת. לאחר מכן החל לצלם את הקבוצה ולשאול מה עשינו כאן. בשלב השלישי עקב בהתמדה אחרי מסלול הקבוצה. לאחר שהשלים את הקניות של שישי, שערך בשטח ששימש כמחסן של אחד מתושבי הכפר ושכיום נמצא בבעלות יהודית, שוב הצטלבו דרכינו.

הנוכחות של קבוצה של צעירים ערבים לא נעמה לו כלל, ולכן התפרץ בעזות מצח ובקול רם וציין שהמקום שעמדנו בו קרוב לפיגוע שהתרחש ב-2002. הוא גם לא היסס לשפוך במילים גסות את אשר על ליבו ברוח דעותיו הרדודות על אודות מוסלמים, ערבים ופלסטינים. בהתפרצותו הגעתי לשתי תובנות: הראשונה שעיניו בראשו אך הוא אינו רואה היכן הוא חי. הוא מתהלך ליד הכפר בית צפאפא, בית הספר הדו-לשוני ובית קברות מוסלמי, ועדיין אינו מסוגל לעכל קבוצה שמעבירה סיור בערבית. השנייה, תחושת הביטחון שלנו לנוע בכפר ובסביבתו מצומצמת למדי.

חשוב לציין שהסוגייה העיקרית שבה עסק הסיור היא חשיבה ביקורתית. גולת הכותרת של מדעי הרוח היא לאתגר את המציאות בשאלות מהות ותוכן ולהטיל ספק במובן מאליו. מסלול הסיור נבחר באזור שנחשב רגוע ומתון בירושלים, כדי להימנע מלהפגיש את הסטודנטים הצעירים עם פניה הקשוחים של העיר, עם חיכוכים ועימותים יומיומיים שפלסטינים ירושלמים מכירים על בשרם.

הפארקים שהפכו למלכודת

הסיור לא חשף את הסטודנטים לפערים החברתיים, לעוני או למחסומים ולשוטרי מג"ב. מסלול שעובר בטיילת פארק המסילה, אזור שקט ופסטורלי ויפה של העיר, ליד בית ספר הדו-לשוני שמלמד את תלמידיו חיים משותפים, אמור למרבה האירוניה להראות לסטודנטים תמונה יפה של ירושלים. נבחר מסלול שהסטודנטים באופן כללי היו אמורים להסתובב בו ולהרגיש בבטחה, שהרי הוא נמתח קרוב לביתי.

שנה לפני שערכנו את הסיור, ב-22 במאי 2025 ובמרחק לא רב משם, נרצח בדריסה יליד הכפר המנוח פואד עליאן ברחוב ש"י עגנון, בפארק ריסקין (מנזר סן סימון). צעירים יהודים ניסו לגרש את המנוח ואת חברו מהגן. פרקליטתו של הרוצח, עו"ד מירב זמיר, הגיבה על הרצח במילים: "האירוע הזה התחיל כאשר ההרוג והפצוע מגיעים למקום שהוא לא המקום הטבעי שלהם, בניגוד לחשודים". משפט זה, כמו מותו של פואד, מלווה אותי מאז ועד היום. "לא המקום הטבעי שלהם" נאמר בהתייחס למנוח באופן ישיר, אך שיקף את כלל התפיסה הרווחת בחברת היהודית לגבי המרחב הציבורי בסביבה שבה אני חי.

תחנת סיום הסיור הייתה בתצפית שבמעלה גבעת טיבליה. לפי המסורת בכפר, הגבעה זכתה בשם זה מפני שבמעלה הגבעה הרוח מהדהדת באוזן כמו תוֹף טאבּלָה, ומכאן טיבליה. יעיד על כך עץ התות שגדל מערבה לתצפית, אשר מכוח הרוח במרוץ השנים התעקם וניצב בתנוחה אלכסונית. העץ והגבעה עתידים להפוך שכונת גבעת המטוס ממש בקרוב. בגבעה זו שרידים רבים של מבנים ומתקנים מתקופות קדומות ומאוחרות; עבורי היא הייתה עולם ההרפתקאות וגן המשחקים. אחד הכבישים המובילים לשכונה מגיע אל פתח בית הוריי, אך בסוף העשור הנוכחי יהפוך המקום הזה למנוכר, ולא באופן תיאורטי. אני תוהה אם אוכל בתחילת העשור הבא לסייר בפתח בית הורי ולספר בערבית את סיפור האזור לדור הבא. האם כשנשב בשכונה החדשה יגידו לנו שזה לא המקום הטבעי שלנו? האם נצטרך להזהיר את ילדינו מפני ישיבה בתצפית שמתחת לעץ התות?

גילוי נאות: ב-2011 עבר בן גילי וידידי המנוח פואד עליאן בפארק שבין בית הספר הדו-לשוני שבו למדתי לבין בית הקברות. החלפנו מילים קצרות והוא הראה לי מעט מיכולותיו האקרובטיות – תחביב משותף לנו. לפני שנפרדתי ממנו הזהיר אותי מלהתאמן באקרובטיקה (פארקור) בפארק הסמוך לאצטדיון טדי, בגן על שם אלמליח. הקשבתי לפואד ובמשך שנים רבות רגלי לא דרכה שם. נוח על משכבך בשלום בבית הקברות שליד בית ספרי; לו רק יכול הייתי להזהיר אותך מפני פארק ריסקין בירושלים.

פרסם לראשונה על ידי הפורום לחשיבה אזורית