מאת רותי סיני. הטור פורסם באתר nrg.

ה-1 במאי הוא הזדמנות טובה לתהות מחדש על הברית הלא קדושה בין נציג ארגון העובדים עופר עיני לבין נציג המעסיקים שרגא ברוש, ובין עיני לחבריו החדשים במשרד האוצר ומשרד ראש הממשלה. עיני וברוש עובדים באופן צמוד ומתואם מאז שעיני נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים. בשנה שעברה נוספה אליהם צלע שלישית בדמות שר האוצר יובל שטייניץ והוקם "שולחן עגול" – פורום הידברות שמטרתו לייצר הבנות בין העובדים למעסיקים במגזר הציבורי והפרטי. השיחות סביב השולחן הניבו עסקת חבילה, הראשונה מזה 25 שנה, שבמסגרתה ויתר עיני בשם עובדי המגזר הציבורי על הטבות שכר בסך 1.8 מיליארד שקלים.

בתמורה הסכים האוצר לבטל קיצוצי תקציב שהיו פוגעים בעובדים חלשים. דרישה זו עלתה גם מהמערכת הפוליטית, וסביר שהאוצר היה מבטל את הגזירות בכל מקרה – כפי שקורה מדי שנה עם העזים שהוא מכניס באופן קבוע להצעות התקציב. גם הסכמת האוצר לשורה ארוכה של תיקוני חוקים לטובת העובדים אינה מחווה לעיני – מדובר במימוש סעיפי ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד, שאותו מחויב ראש הממשלה לקיים.

יש להניח שכאשר דיברו על שולחן עגול לא התכוונו לשולחן האוכל בבית ראש הממשלה נתניהו, שעליו סעדו כל שושביני העסקה לפני חודש וחצי. המפגש יוצא הדופן תואר על ידי משתתפיו כחברי, אם כי בין צ'פחה לצ'פחה ניסו גם לשכנע את עיני שיסיר את התנגדותו לתקציב דו-שנתי נוסף שמתגבש בימים אלה.

טוב שעיני הוא דמות חזקה וסמכותית שמעוררת כבוד במסדרונות השלטון ובציבור. אבל אסור להתבלבל. ההסתחבקות שלו עם ברוש ונתניהו יוצרת אשליה של יחסי כוחות שווים, אבל אין מדובר במשולש שווה שוקיים. עיני אמנם שולט בהמראות ובנחיתות בנתב"ג, אבל מאזן האימה הופר על ידי התמורות העמוקות שחלו בשנים האחרונות בשוק העבודה הגלובלי.

הקרקע רועדת

הקרקע רועדת מתחת לרגליו של כל עובד במשק. הסכמתו של עיני להפרטת תעש ומינהל מקרקעי ישראל ולאימוץ הטרמינולוגיה המכובסת של המעסיקים בדבר הצורך ב"גמישות ניהולית", רק מחריפה את הבעיה. כל עובד מופרט הוא נשק אחד פחות בארסנל של ההסתדרות.

בעוד שבועיים יחלו שיחות על הסכם חבילה ל-2011 ו-2012. ההסתדרות צפויה לדרוש תוספות שכר לעובדי ציבור בעלות של 1.5 מיליארד שקלים, ורשת ביטחון לעובדים בחברות שיופרטו. מבוקשה יינתן לה רק אם תשתף פעולה עם הפרטת נמל אילת וחלקים מנמלי אשדוד וחיפה, כמו גם במשק החשמל.
עיני נדרש לא אחת לוויתורים בתחום אחד כדי להשיג הישגים בתחום אחר. אבל לפעמים קשה להבין את ויתוריו.

כך למשל, כשהסכים לפיטורי שמונים עובדים בחברה לאוטומציה, שבבעלות הממשלה והשלטון המקומי, ולהבאת 75 אחרים בחוזים אישיים. כך למשל, כשטרפד הצעת חוק המחייבת מעסיקים לשלם פיצויים גם לעובדים שמתפטרים. כפי שמציין ח"כ חיים אורון (מרצ), יוזם החוק: מעסיקים תובעים חופש לפטר עובדים, מדוע שלא תינתן לעובדים הזכות להתפטר מבלי לשלול מהם את הפיצויים שנצברו לטובתם?

רק אתמול התבשרנו בדוח השנתי של מרכז אדוה, שחלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות הלאומיות גדל גם בתקופת השפל של 2008 על חשבון חלקם של העובדים. ה-1 במאי הוא הזדמנות טובה להציע להסתדרות להסתכל על עצמה במראה ולשאול מי חבריה האמיתיים-העובדים או המעסיקים.