נוכח איומים להפחתות שכר בענף הפחם שביתה כללית נערכה ב-4 במאי שנת 1926 באנגליה, השביתה הוכרזה על ידי פדרציית העובדים האנגלית (TUC), בשביתה השתתפו 1.7 מיליון עובדים מהתעשייה הכבדה וענף התחבורה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ייצור הפחם באנגליה צנח באופן מכוון כדי לאפשר למדינות אחרות כמו ארה"ב, גרמניה ופולין להגדיל את ייצור הפחם ואף ב-1924 במסגרת תוכנית פוליטית, גרמניה יצאה פחם ללא עלות לאיטליה וצרפת כחלק מתוכנית פיצויים.
שר האוצר האנגלי ב-1925 ווינסטון צ'רצ'יל העלה את הריבית במדינה, חיזק את הפאונד הבריטי ובכך הקטין את הרווחים של בעלי מכרות הפחם שפגעו בשכר הכורים והקטינו את שכר השבועי בכמעט חצי מ6 פאונד לשבוע ל3.18 פאונד בשבוע לאורך שבע שנים. הממשלה האנגלית הייתה ערוכה היטב לשביתה וגדודים של מתנדבים בני מעמד הביניים החליפו את כורי הפחם השובתים ואת עובדי ענף התחבורה ששבתו במשך 9 ימים.
ראש ממשלת בריטניה השמרן סטנלי בולדווין הבטיח לסבסד את שכר כורי הפחם כך שלא יפגע. ועדת סמואל הממשלתית המליצה על ארגון מחדש של ענף הפחם, ביטול הסוביסדיות הממשלתיות וקיצוצי שכר בגובה 13.5% מהשכר. בעלי מכרות הפחם הציעו לכורים לעבוד שעות נוספות ולצמצם את הפגיעה בשכרם. פדרצית העובדים הכללית הגבילה את השתתפות העובדים מחשש מנטיות מהפכניות של העובדים, ההשתתפות הנרחבת של העובדים הפתיעה את פדרציית העובדים הכללית ואת הממשלה האנגלית. ב-12 במאי פדרצית העובדים הכריזה על סיום השביתה לאחר פגישה עם ראש ממשלת בריטניה בעת שראשי הפדרציה יצאו מפגישה בדאונינג 10 בלונדון
קריקטורה של בעלי מכרות פחם מדושני עונג (1925)
