ההתעוררות של נפגעות ונפגעי תקיפות מיניות בארצות רבות בעולם, שהחלה בעדויות, בהפגנות ובמסעות הסברה תחת ההאשטאג #MeToo ("גם אני"), רשמה שיא נוסף עם העדויות ברשתות החברתיות והכתבות בתקשורת וגם ההפגנות תחת ההאשטאג #WhyIDidntReport" ("לא התלוננתי").
העילה המידית לקמפיין השני הייתה תגובתו המבזה של נשיא ארצות הברית טראמפ לעדותה של ד"ר כריסטין בלייזי פורד נגד מועמדו לבית המשפט העליון ברט קבאנו. בשבוע שעבר אישר הסנאט את מועמדותו של קבאנו. אישור זה יעמיק, ככל הנראה, את המתקפה נגד זכויות הנשים במסגרת המתקפה הכוללת נגד זכויות האדם והמיעוטים. אך עובדה זו, החמורה כשלעצמה, לא בלמה וככל הנראה לא תבלום את הרחבתו והעמקתו של השיח לגבי המשא הכבד המוטל על כתפיהם של קרבנות תקיפה מינית ולגבי המערכת החברתית והציבורית שדחקה את סבלם לפינה אפלה.
האצבע המאשימה של הקורבנות שסיפרו על הפגיעה המינית שחוו מופנית שוב ושוב למערכות שליטה מובהקות כמו מעבידים, מפקדים בצבא ובמשטרה, נושאי תפקידים ציבוריים (ראשי ערים, מנהלים בחברות ובמוסדות ואפילו נשיא מדינה). אך העדויות סיפרו גם על פגיעות מצד בעלי מקצועות טיפוליים (רופאים, פסיכולוגים), מצד קרובי משפחה, אפילו הורים, ומצד בריונים שכונתיים. הקף הפוגעים כה רחב, עד שקשה לתאר שישנה אישה שלא חוותה בימי חייה פגיעה מינית או הטרדה מינית בעוצמה כזאת או אחרת.
בהקשר זה חשוב להדגיש, כי קרבנות של תקיפות מיניות נמנות עם כל השכבות באוכלוסייה: נשים בעיקר, אך גם גברים; בני עדות ודתות שונות; חסרי השכלה ואקדמאים; כאלה הזקוקות לסיוע מהמדינה וגם כאלה הממלאות תפקידים בשירות הציבורי או בשוק הפרטי. משותפת להן גם העובדה שגם לאחר שנים הן זוכרות את פרטי הפגיעה המינית וגם את תחושות הבהלה, ההשפלה, ההתקפלות פנימה, וברבים מהמקרים – גם מדוע הן/הם שתקו, לא סיפרו ולא דיווחו.
עדויות הנפגעות והנפגעים מסבירות מדוע 95% מהנפגעות אינן מגישות תלונה במשטרה. הרי הן יודעות כי מכל 100 תלונות על פגיעות מיניות, רק חמש מוגשות לבית המשפט, ואילו יתר התיקים נסגרים בשל עילות שונות, ובכלל זאת "חוסר עניין לציבור". אך גם כאשר תיקים מגיעים לבית המשפט, הדיון בהם נמשך שנים ארוכות וגובה מחיר כבד נוסף מהקרבנות. באחד השידורים בנושא סיפרה אישה בגיל העמידה, כי המשפט נגד אביה, שבילדותה התעלל בה מינית במשך עשור, נמשך 14 שנה (!) עד שניתן גזר הדין.
כדי להשיג צדק לקורבנות וכדי ליצור אווירה ציבורית המגלה אפס סובלנות כלפי פגיעות מיניות נחוצים שינויים מן היסוד במערכת החוקים, בהתנהגות השוטרים והפרקליטים, במערכת החינוך, בצבא, במשטרה ובמערכת הבריאות. אך נחוצים גם תקציבים להפעלת שירותי ייעוץ משפטיים לקרבנות, להרחבת השירות שנותנות עמותות הסיוע, להנגשת הטיפול הפסיכולוגי בקורבנות, לסיוע בשיקום. הניסיון מלמד, כי קורבנות שהגיעו מרקע כלכלי מבוסס השיגו לעצמם עזרה נחוצה, ואילו הקורבנות העניים נותרו תלושים חברתית.
מעבר לשינויים המערכתיים, נחוץ ביותר שינוי כזה באווירה הציבורית, שכל קורבן תקיפה מינית יאמר בפה מלא: "תשאלו גם אותי!".
