לפי תוצאות הבחירות בפורטוגל, שפורסמו בשבוע שעבר, מפלגות השמאל זכו ברוב בפרלמנט. אמנם, מפלגות הקואליציה הימנית של ראש ממשלת פורטוגל המכהן פדרו פסוס קואליו השיגו 1.9 מיליון קולות (99 חברי פרלמנט) או 37%, אך זו ירידה של 6% בקולות הבוחרים לעומת הבחירות הקודמות ואובדן של הרוב בפרלמנט. לעומת זאת, מפלגת האופוזיציה הסוציאליסטית עלתה ב-16% וזכתה בקולותיהם של 1.7 מיליון בוחרים. 85 חברי פרלמנט סוציאליסטים נבחרו – 32% מקולות הבוחרים.
הפגנה למען דיור בעיר פורטו שבצפון פורטוגל, 1974 (הצילום מתוך הקטלוג של התערוכה)
את שיעור הגידול הרב ביותר בקולות רשם ה"מערך השמאלי" (Bloco). מספר חברי הפרלמנט של המערך גדל מ-8 ל-19 (עליה של 197% לעומת הבחירות הקודמות). החזית בין המפלגה הקומוניסטית לירוקים רשמה גידול מתון בתמיכה ומעתה יכהנו בסיעה 17 חברים (לעומת 16 בפרלמנט היוצא). מספר חברי הפרלמנט הקומוניסטים בפורטוגל גדל בהתמדה מאז הבחירות שנערכו ב-2002.
יצוין כי הקומוניסטים והמערך השמאלי, הקוראים ליציאה מגוש היורו והמגדירים עצמם כאנטי קפיטליסטיים, זכו יחד ב-21% מקולות הבוחרים. לנתון זה יש להוסיף אחוז נוסף של המפלגה הקומוניסטית של העובדים, שלא עברה את אחוז החסימה, אך גם היא מצדדת ביציאה מגוש היורו ומתנגדת בחריפות לתכנית הצנע הניאו ליברלית של הממשלה הימנית. בפרלמנט של פורטוגל 230 מושבים, ולכן התנאי לרוב הוא לפחות 116 מושבים. השמאל יכול כעת בקלות לשלוט בפרלמנט ולהרכיב ממשלה. אך המפלגה הסוציאליסטית מתנגדת בתוקף לכל ברית עם המפלגה הקומוניסטית – חרף ההתנגדות, המשותפת לשתיהן, למדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה היוצאת.
על בחירות וכדורגל
ומדוע במדור תרבות אנו מציינים את תוצאות הבחירות? כי לפי הפרשנים בעיתונות בליסבון, השייכות המפלגתית בשמאל קשורה קשר אמיץ באהבתם של בני פורטוגל לכדורגל: "נולדים אל תוך קבוצת כדורגל ולא נוטשים אותה עד לקבר". כך, לפי אותם פרשנים, גם הדינמיקה של דפוסי ההצבעה במדינה. מגמה זו בולטת במיוחד בשכונות ובשיכונים שנבנו אחרי "מהפכת הציפורנִים".
מהפכת הציפורנים כללה סדרת אירועים שהגיעו לשיאם לפני יותר מארבעה עשורים, ב-25 באפריל 1974. במהלכם התקוממו חיילי הצבא יחד עם קציניהם נגד הדיקטטורה הפשיסטית ששלטה במדינה מאז 1932. ההתקוממות התחוללה תוך הסכמה עממית רחבה וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהחיילים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם. הקצינים הזוטרים והחיילים שעמדו במרכז ההפיכה/מהפכה היו ברובם הגדול אנשי שמאל ואף קומוניסטים. זאת בניגוד לפיקוד הבכיר, שהיה קשור בטבורו לאסטרטגיה הבינלאומית של האימפריאליזם האמריקאי.
בתים – כן, חורבות – לאו
עשרות שנים של משטר פשיסטי ומלחמות קולוניאליות עקובות מדם באפריקה רוששו את המדינה וגרמו, בין היתר, להגירה המונית. העובדים שנותרו בשכונות העוני שבפרברי הערים (כגון בליסבון) או במרכזן (בעיר פורטו) הבינו היטב שזה הזמן לשינוי מן היסוד.
תוך שיתוף פעולה עם ארגוני ומפלגות שמאל שיצאו מן המחתרת, ובתמיכת הסטודנטים באוניברסיטאות, פתחו העובדים בשורה של מאבקים, ביניהם – למען מימוש הזכות לדיור. ועדי השכונות, שפעלו במחתרת בעידן הפאשיסטי, יחד עם פעילי שמאל וסטודנטים, החלו במחאות קולניות והמוניות נגד אוזלת היד של המשטר הפאשיסטי הקודם והממשלה הדמוקרטית החדשה בכל הנוגע לרמת החיים של משפחות העובדים, לרווחה החברתית ובייחוד לשאלת הזכות לדיור.
המוזיאון לאדריכלות במונטריאול שבקנדה הציג בחודשים האחרונים תערוכה מקיפה על אודות התמורות שחלו בדיור הציבורי בעקבות פעילויות המחאה ושילובם של אדריכלים צעירים, סטודנטים מהפכנים ומתכננים בתנועה הציבורית הרחבה שהתפתחה בפורטוגל באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה.
מה שהחל בסיסמא "בתים – כן, חורבות – לאו" התפתח במהרה לגל מאבקים בעלי אופי אנטי-קפיטליסטי בהשתתפות תושבי השכונות. אך המוחים לא הסתפקו במחאתם, הם דרשו פתרונות מיידיים מהממשל החדש, שהיסס בין תמיכה כנה בתושבים לבין החשש שיפגע באינטרסים של בעלי ההון וספסרי הנדל"ן. המאבק נשא פרי – מצד אחד שכונות שלמות נהיו "אדומות", ומצד שני, בעבודה התנדבותית (של תושבים, אדריכלים וסטודנטים), במימון ממשלתי מועט ובמחאה בלתי פוסקת, נבנו תוך מספר שנים 40 אלף יחידות דיור. זאת, תוך שמירה על אופי השכונה, הלכידות החברתית של תושביה, איכות גבוהה של בנייה, חידוש אדריכלי והשתתפות פעילה של דרי הבתים העתידיים בתכנונם.
א"ד
עוד על התערוכה:
http://www.cca.qc.ca/en/exhibitions/2562-the-saal-process
