תנופה, תקווה חדשה, כלכלה, הישראלים ועוד ועוד: מפריטים את המפלגות

הבחירות קרבות, ריח המנדטים הצפים נישא באוויר ומפלגות חדשותמהניילונים צצות על פני השטח: תקווה חדשה (סער), הישראלים (חולדאי וניסנקורן), מפלגת כלכלה (ירון זליכה), תנופה (עופר שלח), מפלגת ראשי הערים (יונה יהב), מפלגת ותיקי ישראל (דני יתום), ועוד היד נטויה. בצדן של "מפלגות אינסטנט" חדשות אלה ניתן למנות את בנותדמותן שורדות הסיבובים הקודמים, הצפויות להתמודד גם בבחירות הקרובות: כחול לבן, תל"ם וגם יש עתיד הוותיקה יותר.

המאפיין המשותף לכל המפלגות הללו, המשייטות במרכז המפה הפוליטית ומשחרות למצביעים מבולבלים או מאוכזבים, הוא אופורטוניזם וטשטוש אידיאולוגי. למפלגות החדשות, ברובן, אין עמדות ברורות או מדיניות קונקרטית בנוגע לסוגיות הבוערות שעל הפרק (מה המצע הכלכלי של מפלגתו של שלח? מה עמדתם של ניסנקורן או זליכה בנוגע לפתרון שתי המדינות? פרס יינתן למנחשים נכונה). כתחליף למדיניות ולתפיסת עולם מגובשת, הן מציעות את הרקורד הביצועי האישי של העומדים בראשן – גנרל, ראש עיר, פקיד בכיר, עיתונאי או שר לשעבר.

אך הוויתור על הצגת עמדות אינו אלא כניעה להגמוניה הניאוליברלית: זו פוליטיקה המבטלת את הדיון במחלוקות רעיוניות ופוליטיות, ומצמצמת את השדה הפוליטי לתחרות אישית. המחלוקת היחידה שמפלגות אלה עוסקות בה היא מי יהיה יעיל יותר בניהול ענייני המדינה, ובלבד שאיננו "מושחת". אך את השחיתות במובנה הרחב, של קשרים בין השלטון לבין בעלי ההון, אין מפלגות אלה מתיימרות לאתגר – במקרים רבים הן אפילו מחזקות אותה. אחרי הכל, כדי לייסד מפלגה חדשה ולנהל קמפיין בחירות נדרשים משאבים גדולים. בהיעדר כספי מימון מפלגות או בסיס תמיכה ציבורי לגיוס תרומות מההמונים, פוליטיקאים בראשית דרכם כמו בני גנץ ויאיר לפיד ביקשו – וקיבלו – תמיכה נדיבה מבעלי הון בעלי עניין (אלפרד אקירוב ורמי אונגר לגנץ, הלל קוברינסקי ללפיד).

אולם זו אינה הבעיה היחידה של מפלגות האינסטנט. היא קשורה בבעיה קשה ועמוקה אף יותר – חיסול החיים הפוליטיים המפלגתיים. במיטבה, מפלגה היא הרבה יותר מאשר רשימה לכנסת: זה ארגון המוני של חברים ושל חברות המאורגנים בסניפים, הבוחרים את נציגיהם במוסדות המפלגה ומקיימים חיים דמוקרטיים שוקקים. במפלגות המונים דמוקרטיות, חברים מן השורה הם אלה שבוחרים את הנהגת המפלגה וקובעים את עמדותיה. רידוד המפלגות לכדי "רשימות מפורסמים" הוא פגיעה אנושה בהשתתפות הדמוקרטית של אזרחים בעיצוב המערכת הפוליטית. וכידוע, בפוליטיקה אין ריק – כאשר נחלש כוחם של המוני האזרחים להשפיע על עיצוב המפלגות, השפעתם של בעלי הון ו"יועצים פוליטיים" (מסוגו של משה קלוגהפט) ממלאת את החלל.

השפעתן הגוברת של המפלגות הלאדמוקרטיות מבטאת נסיגה של מפלגת ההמונים כתצורת ארגון פוליטי. תהליך זה אינו ייחודי לישראל. הוא מתרחש בשני העשורים האחרונים בעוצמה משתנה ברוב המדינות הדמוקרטיות. אולם נדמה שמערכת הבחירות לכנסת ה-24 מביאה אותו לשיא חדש בישראל. עם צניחתה של מפלגת העבודה בסקרים אל מתחת לאחוז החסימה, לא נותרה מפלגה דמוקרטית כלשהי במרחב הפוליטי שמשמאל לליכוד ומימין למרצ ולחד"ש. אלא שאף במרצ מכרסמת "פוליטיקה חדשה" זו. הכיוון התבטא בשריונו של הגנרל יאיר גולן ברשימת מרצ לכנסת – למרות שלא צמח במפלגה, וספק רב אם ניתן לראות בו איש שמאל.

תהליך הניוון והדעיכה של מפלגות ההמונים יוצר אצל האזרחים ניכור הולך וגובר של מן המערכת הפוליטית. יותר ויותר נשמעים כאן ביטויים כמו "אין למי להצביע", המלמדים שאזרחים נוספים מתייאשים מהאפשרות לחולל שינוי דרך הפוליטיקה.

מה הפתרון? יש להסביר מדוע חיוני להצביע למפלגות דמוקרטיות בלבד, ולהיאבק בתוך המפלגות הקיימות למען דמוקרטיה ונגד תהליכים המכרסמים בהן.

אסף טלגם

הרשימה פורסמה בגיליון השבוע של "זו הדרך"