משטרת ירושלים, ידה הארוכה של ממשלת הימין והכיבוש, לא נחה לרגע. תוך כמה ימים הכו שוטריה את ח"כ עופר כסיף (חד"ש, הרשימה המשותפת) ופיזרו בכוח רב מחאה בשכונת שייח' ג'ראח; עצרו שלושה מועמדים בבחירות ברשות הפלסטינית שכל פשעם שקיימו מסיבת עיתונאים במזרח העיר; ולילה-לילה מאז תחילת חודש הרמדאן לפני כשבוע, ולאחר פתיחת המשק באופן מלא בעקבות סיום הסגר השלישי, מונעת המשטרה ישיבה על ספסלי האבן מול שער שכם בעיר העתיקה – צעד שרירותי שמלבה הפגנות זועמות של צעירים פלסטינים.

הפגנה בשייח' ג'ראח ביום שישי האחרון נגד ההתנחלות בשכונה הפלסטינית (צילום: אקטיבסטילס)

אבל כפי שגורסת האמרה העממית: "זה שאתה מנסה להסתיר בידך את השמש לא אומר שהשמש תיעלם". גם ידה הארוכה של ממשלת נתניהו אינה מסוגלת להסתיר את העובדה ש"איחוד ירושלים לנצח-נצחים" אינה אלא סיסמא נטולת אחיזה בחיים. המציאות היא כיבוש ללא הפסקה של מזרח העיר מאז יוני 1967. אמנם ב-1980 חוקקה הכנסת את "חוק יסוד ירושלים", אשר קובע "כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". אך החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 478 גינתה את "חוק ירושלים" ודחתה אותו מכל וכל. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, הבהירה שהזיקה הפלסטינית הלאומית, הכלכלית והדתית לירושלים היא עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה. ב-1988 ויתרה ממלכת ירדן על תביעותיה בגדה המערבית, כולל בירושלים, לטובת התנועה הלאומית הפלסטינית בהנהגת אש"ף. ירושלים הייתה ונותרה אחת מסוגיות הליבה שצריכות לבוא על פתרונן במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

עקב הסרבנות שגילו ממשלות ישראל, הנוכחית וקודמותיה, לגבי מו"מ לשלום – לא נותר לממסד הישראלי אלא לנסות לחזק את הכיבוש ואת הנישול ולהפעיל עוד כוח.  אך לרוב תושבי ירושלים ברור שהפתרון יחייב עיסוק בשלושת המרכיבים של הסכסוך בעיר – הפוליטי, העירוני והדתי – בדרך שתאפשר לכל תושביה לבטא את זהותם ההיסטורית, הרוחנית, הלאומית והתרבותית. זאת, על בסיס הכרה בירושלים כבירה הן של ישראל והן של פלסטין. יהיו אלה שתי ירושלים: של שלום ושל שיתוף פעולה, אשר יתפסו את מקום הפיקציה של "ירושלים המאוחדת" – ירושלים של הכיבוש ושל רמיסת הזכויות.

הרשימה תתפרסם בעמוד השער של גיליון "זו הדרך" הקרוב