שלושה חודשים חלפו מאז הרגו כוחות הכיבוש את העיתונאית הפלסטינית שירין אבו-עאקלה במהלך עבודתה במחנה הפליטים ג'נין. אבו עאקלה הייתה אזרחית אמריקאית, אך חרף זאת לא הצליחה משפחתה להיפגש עם נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, בעת ביקורו בירושלים.

כוחות הכיבוש תוקפים את מלווי ארון הקבורה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה בהלווייתה במזרח ירושלים, 13 במאי 2022 (צילום: אקטיבסטילס)

המשפחה כתבה לנשיא: "העיתונאית הוצאה להורג ללא משפט בידי הצבא הישראלי". למרות הדרישה לחשוף את האמת, טרם הועמדו לדין האחראים למותה. הגורמים הישראליים הרשמיים מתבצרים מאחורי הטענה, כי "לא ניתן לקבוע מי בדיוק ירה את הכדור" שפגע באבו-עאקלה.

מותה של אבו-עאקלה היכה גלים ברחבי העולם, בין היתר משום שמיליונים הכירו את עבודתה העיתונאית בשטחים הכבושים. לדברי פייר ברבנסי, שליח העיתון הקומוניסטי הצרפתי "הומניטה", "לא קיים מרחב בטוח עבור העיתונאים הפלסטיניים בשטחים הכבושים". ברבנסי שוחח עם יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטיניים, נאסר אבו בכר. להלן קטעים מתוך הריאיון שנערך לאחר מותה של אבו-עאקלה ופורסם בעיתון הפריסאי. האלימות כלפי העיתונאים הפלסטיניים נמשכת. ביום ראשון האחרון הוכו ועוכבו שני צלמים פלסטינים, אחמד ע'רבלי ומוחמד עשו, אשר סיקרו את מאות המתנחלים ופעילי הימין שנכנסו למתחם אל אקצא לרגל תשעה באב.

באילו תנאים נאלץ עיתונאי פלסטיני לעבוד?

העיתונאים הפלסטינים סובלים ממתקפות חוזרות ונשנות מצד הכוחות הישראליים. על פי תחקיר שערכנו, מאז שנת 2000 הרגו כוחות הביטחון של ישראל חמישים עיתונאים. אלה שני הרוגים ויותר מדי שנה, וזה המון. ייתכן כי מדובר בהתנכלות הממושכת והרבה ביותר בעיתונאים אי פעם. איגוד העיתונאים הפלסטינים פרסם כמה דוחות ותחקירים על אודות פשעים אלה. עולה מהם כי בין השנים 2013 – 2022 נרשמו כ-7,400 תקיפות כלפי עיתונאים פלסטינים. לדעתי אין מקום נוסף בעולם בו משלמים עיתונאים מחיר כה כבד על מנת לבצע את עבודתם. כאשר אני שב ואומר שאנו מצויים תחת אש הצבא הישראלי זו לא מליצה, זו המציאות המרה אותה אנחנו חווים יום יום. מטרתם של הכוחות הישראליים ברורה: הם לא מעוניינים שנסקר את פשעיהם ופועלים לדיכוי מאבק העם הפלסטיני בכיבוש.

בעבר, הצליחו הישראלים למסור את גרסתם למתחולל בשטחים הכבושים מבלי שאיש יאתגר אותם. אולם כיום, בעזרת אמצעי התקשורת החדשים, ביכולתנו להוציא את האמת לאור. הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לחשוף הכל, ולישראל אין שליטה בתוכן שעולה שם. לכן הם מנסים להשתיק את העיתונאים בשטח עצמו, כדי להבטיח שגרסתם הרשמית תהיה היחידה.

האם הדיווחים ברשתות החברתיות מדאיגים את ישראל?

ועוד איך! כוחות הכיבוש עוקבים מקרוב אחר הנעשה בהן ומנסים לצנזר את פעילותנו שם. הם מרבים לפנות לפייסבוק בדרישה לסגור את עמודי הפייסבוק והאינסטגרם של העיתונאים הפלסטינים. אנו חוששים שקיימות הבנות בין ממשלת ישראל לבין המנהלים בפייסבוק.

כיצד  מתמודד האיגוד עם הפגיעה הממושכת בחבריו?

אנו נמצאים בקשר עם הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים ומקבלים ממנה ייעוץ ועזרה משפטית. הפדרציה מאגדת את העיתונאים ברחבי העולם, ופנינו יחד איתה לבית הדין הבינלאומי בהאג בניסיון לבלום את המתקפה נגד העיתונאים. כולי תקווה כי בית הדין יחליט לפתוח בחקירה בעניין רצח שירין אבו-עאקלה, ובמקרים נוספים שלא זכו בהד תקשורתי. אנו דורשים לדעת מי רצח את עמיתתנו, וניאבק עד אשר האחראים יתנו את הדין.

אתם נדרשים להתמודד גם עם הרשות הפלסטינית…

נכון, ולא רק איתה. מדי שנה אנו מפרסמים דו"ח המשקף את מצב חופש העיתונות בפלסטין. חלקו הראשון עוסק במנגנון הפוגע בחופש העיתונות בצורה הקשה ביותר – הכיבוש הישראלי, שהורג, פוצע, ומצנזר אותנו. עם זאת רשמנו הפרות רבות של חופש העיתונות בעזה בידי תנועת חמאס, ובגדה המערבית – בידי הרשות הפלסטינית. אנו לא מבדילים בין כוח דכאני אחד למשנהו – כל מי שפוגע בחופש העיתונאים חייב להיות מטרה לביקורת. אף-על-פי-כן, לא ניתן להשוות בין החמאס, הרשות והישראלים: בכל מגע עם הישראלים אנו חוששים לחיינו.

פייר ברבנסי

עוד בנושא: https://zoha.org.il/114535