שיר הפרטיזנים האיטלקים שנלחמו בפשיזם במלחמת העולם השנייה, "בלה צ'או", הפך להמנון המתקוממים באיראן נגד השלטון האסלאמי הרודני. מאז מותה של מהסא אמיני באיראן נרשמו הפגנות מחאה ב-14 מחוזות וביותר מ-80 ערים במדינה, והן מתמקדות בדיכוי חירויות הפרט ובזכויות הנשים הקשורות לקוד הלבוש.

נשים ממלאות תפקיד מרכזי בהפגנות הללו, ובסרטונים שהועלו לרשת הן נראו בין השאר מפגינים השרים את "בלה צ'או" ומפגינות המסירות את כיסוי הראש שלהן, שורפות אותו בהתרסה ואף גוזרות את שיערן. על פי הערכות ארגון זכויות אדם איראני הפועל מאוסלו יותר מ-200 מפגינים נהרגו בהפגנות שהחלו לפני כחודש.

פרטיזנים באיטליה ב-1944: שרו את "בלה צ'או" (צילום ארכיון: אוניטה)

הקאבר לשיר האנטי-פשיסטי האיטלקי המפורסם, הוקלט ובוצע על ידי האחיות האיראניות סמין ובאין בולורי, כשהן ללא חיג'אב. השתיים פרסמו את השיר בעמוד האינסטגרם שלהן ביום שבו מתה הצעירה האיראנית אמיני שהוכתה על ידי משטרת המוסר באיראן משום שלא עמדה לכאורה בחוקי עטית החיג'אב של הרפובליקה האסלאמית.

מקורו של השיר "בלה צ'או" בסוף המאה ה-19 באיטליה, כשהחל כשיר מחאה של פועלות שעבדו בתנאים קשים בצפון המדינה. במלחמת העולם השנייה הפך השיר לנפוץ בקרב פרטיזנים איטלקים שנלחמו נגד המשטר הפשיסטי וחיילי גרמניה הנאצית. כיום השיר נחשב לסמל של מחאה והתנגדות לפשיזם ברחבי העולם.

השיר הפך לפופולרי ברחבי העולם בשנת 1947 לאחר שבוצע בידי מקהלת הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי בכנס בינלאומי שנערך בפראג, בו השתתפו צעירים יהודים וערבים שהגיעו מהארץ. הוא הפך נפוץ ביותר בקרב המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם, ובוצע בכל שנה בכנסים קומוניסטים ואנטי-פשיסטים בהם לקחו חלק נציגי איטליה. לאחר מכן תורגם לשפות רבות על ידי נציגי הארצות האחרות.

השיר נפוץ במיוחד בקרב הנוער הקומוניסטי בארצות רבות והיה פופולרי במחאות העובדים והסטודנטים בשנות השישים, ובהם המערכה נגד מלחמת וייטנאם, המרד במאי 68 בצרפת וההפגנות במערב גרמניה. בגרסה בספרדית פופולרית מאוד בספרד וברחבי אמריקה הלטינית, בין היתר בקרב הספאטיסטים במקסיקו והנוער הקובני. השיר זכה לשלל ביצועים ותורגם לשפות רבות, וגרסאות שלו הוקלטו על ידי אמנים רבים, בהם איב מונטאן, סנדי שו, מנו צ'או ומקהלת הצבא האדום.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/115995