שמי שחר שורץ, אני בן ,18 ומסרב להתגייס; בשל כך נשלחתי למאסר בכלא הצבאי. יום אחד בקיץ 2014, כשהייתי בן 10, בזמן מבצע צוק איתן, הייתי לבד בבית כשנשמעה אזעקה. זו לא הייתה האזעקה הראשונה שחוויתי בחיי, אבל הפעם הייתי לבד. הבית שלי ישן ואין בו ממ"ד, ולכן ישבתי במסדרון מחוץ לשירותים וחיכיתי שהאזעקה תיגמר. זה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי. אני גר בהוד השרון, ולא הייתה סכנה אמיתית מפני הטילים, אבל ילד בן 10 לא חושב על דברים כאלה באופן רציונלי
זו המציאות שהמלחמה בת עשרות השנים שאנחנו חיים בה גוזרת על ילדים. לילדים בעזה אין את המותרות של כיפת ברזל או ממ"דים שיגנו עליהם, ואצלם זה לא רגע מבעית אחד של עשר דקות שבסופו הכול בסדר והם חוזרים לחייהם הרגילים, אלא שאלה הם חייהם הרגילים. ילדים בגדה המערבית חיים את המלחמה כל הזמן, לא כמוני שמרגיש אותה באמת אחת לכמה שנים כשיש "מבצע" כזה או אחר. גם הילדים הישראלים בעוטף עזה סובלים במציאות הזו, שנוצרה ומתקיימת בכוח הצבא. הוא אוסף אליו את הילדים הישראלים בעת הגיעם לבגרות, אחרי שהם גדלו על הפחד שהיא גורמת, שהופך לשנאה כלפי הצד השני.
שחר שורץ (ראשון מימין) בעת התייצבותו בבקו"ם ביום ראשון האחרון (צילום: מסרבות)
בקיץ 2019, כשהייתי בן 15, השתתפתי במחנה קיץ ישראלי-פלסטיני בארצות הברית, בו בני נוער ישראלים ופלסטינים חיים ביחד במשך שלושה שבועות ומנהלים דיאלוג. שם שמעתי מפיהם של בני גילי הפלסטינים כיצד הצבא, שמורכב מצעירים ישראלים כמוני, מדכא באופן יומיומי את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית – במחסומים, בפטרולים ברחובות, בהריסות בתים ובמעצר של בני נוער. ההיכרות היחידה של הפלסטינים עם הישראלים היא היכרותם עם הכיבוש. באופן דומה, ההיכרות היחידה של רבים מהישראלים עם הפלסטינים היא פיגועים עליהם הם שומעים בתקשורת, או כחיילים כאשר יש להם שליטה מוחלטת בהם. הצבא, שמנהל את הכיבוש, מונע אקטיבית כל שינוי של הסטטוס קוו.
בזמן שנותיי בתיכון, ידעתי שאני מתנגד למדיניות של הצבא בשטחים הכבושים ובעזה, אך לא הגעתי להחלטה שאני מתכוון לסרב להתגייס עד לאמצע כיתה י"ב. רק אז הגעתי למסקנה שגיוס לצבא משמעו לא רק שיתוף פעולה עם הארגון שמפציץ את עזה ומדכא את הפלסטינים בגדה, אלא הפיכה לחלק ממנו. אחרי שהבנתי את זה, הבנתי גם שאני לא יכול להתגייס לצבא.
אני מסרב להתגייס לצבא משום שהוא אוכף מדיניות של חוסר שוויון ודורס כל תקווה לשינוי. גם אם המדינה לא סיפחה את השטחים הכבושים דה יורה, היא עדיין שולטת בהם דה פקטו ומונעת הגדרה עצמית מהפלסטינים. באותו הזמן, היא רומסת את זכויות האדם הבסיסיות שלהם. לפלסטינים אין דרך להשפיע על חייהם מכיוון שאין להם זכות הצבעה ב"דמוקרטיה" ששולטת בכל אספקט של חייהם. הצעירים הישראלים שמשרתים בצבא הם אלה שפוגעים בזכויות האדם של הפלסטינים בשטח, מדכאים את האוכלוסייה ומאפשרים את אלימות המתנחלים כנגדם. אני מסרב לקחת בזה חלק.
אני מסרב כי אני לא מאמין בנרטיב הנפוץ לפיו הפעולות של הצבא מגנות על המדינה, ולכן הן הכרחיות. הדיכוי של הצבא רק גורם ליותר סבל וכאב, והצעירים שנרמסים תחתיו גדלים לשנוא את הצד השני, מה שגורם לצורך באותה "הגנה" של הצבא. באותו הזמן, הצעירים הישראלים נחשפים לתקשורת שמהדהדת את הנרטיב הצבאי, ולומדים במערכת חינוך שמטרתה לחנך אותם להאמין בנרטיב הזה ולשרת אותו, וכך גם הם גדלים לשנוא את הצד השני. הצבא וארגוני הטרור משתמשים זה בזה כדי לחזק את השליטה שלהם בחברות הישראלית והפלסטינית באמצעות פחד, וכדי למנוע כל סיכוי לשלום, שיפגע בכוח שלהם.
בשל הסירוב שלי להתגייס לצבא, הצבא יפגע גם בזכויות האדם שלי ויכלא אותי. אני מוכן לשלם את המחיר הזה, של אובדן החירות שלי, מחיר שהפלסטינים משלמים כל חייהם, ואני אשלם באופן זמני מכיוון שאני מסרב לשתף פעולה עם המערכת שאחראית לכך. אני מוכן גם לשלם את המחיר החברתי, הקשה יותר בעיני, של להיות מסומן כבוגד בחברה הישראלית בה חייתי כל חיי. יכולתי לבחור באופציה נוחה יותר של השתלבות בצבא בתפקיד עורפי, אך החלטתי שלא לעשות זאת, משום שכל מי שמתגייס לצבא לוקח חלק באחריות למעשים שהצבא מבצע. אני מאמין שאני עושה את המעשה הנכון והמוסרי בסיטואציה שבה אנו חיים. אני גם מקווה שהמעשה הזה יוכל להשפיע על אחרים במצב דומה לשלי, לראות את הפשעים שמבצע הצבא ואת הסבל שהוא גורם, ולשקול מה הם רוצים שיהיה החלק שלהם בסכסוך. אני מקווה לראות את היום שבו ילדים פלסטינים וישראלים לא יצטרכו לחיות בפחד, אלא בשלום.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/114672
