עלמה גיסיס, נציגת ועד הפעולה של התאגדות עובדי מוסדות חינוך ותרבות בתל אביב, התראיינה בחודש שעבר לפודקאסט "גל חד"ש" של סניף חד"ש תל אביב. להלן חלקים מהריאיון העוסק באתגרים הייחודיים שבהתאגדות עובדי קבלן, במקומן של נשים במאבקי עובדים ובהשפעה של משבר הקורונה. הריאיון המלא זמין להאזנה ביוטיוב.
עלמה גיסיס, נציגת ועד הפעולה של התאגדות עובדי מוסדות חינוך ותרבות בתל אביב (צילום מתוך הפייסבוק)
לפני שתספרי על התאגדות העובדים החדשה, מה עושה חברת מוסדות תרבות וחינוך בתל אביב?
השם המלא של החברה הוא חברת מוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות בתל אביב, מיסודה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. החברה היא מלכ"ר שמעסיק כ-3,000 עובדים בכל השירותים הקהילתיים בעיר, בשירות עיריית תל אביב. מדובר בעובדים המפוזרים ברחבי העיר במרכזים קהילתיים, במרכזי ספורט, בבריכות שחיה, במוסדות רווחה ועוד. החברה מעסיקה מגוון רחב של עובדים: מדריכי נוער, מטפלים בקשישים, מורים מקצועיים בתחומים שונים, עובדי מנהלה, עו״סיות ועוד. הציר המחבר הוא השירות לקהילה.
על רקע השבתת אירועי התרבות, ומאבק היוצרים והאמנים העצמאיים, אתם מנהלים מאבק כשכירים…
אכן, אנחנו שכירות ושכירים שמועסקים כעובדי קבלן. רובנו נמצאים ברקע ומתחזקים את מוסדות התרבות בתנאי עבודה בעיתיים, למרות שיש בינינו גם עובדים ותיקים שעובדים 30-20 שנה באותה משרה. חשוב לי לחדד שהמאבק אמנם יצא לדרך ב-15 במארס, עם היציאה לחל״ת בעקבות משבר הקורונה, אבל הוא החל במטרה לשנות את תנאי ההעסקה שלנו שהיו בלתי–הולמים מאז ומעולם.
כעובדי קבלן, אתם עובדים עבור עיריית תל– אביב–יפו אך לא נהנים מתנאי ההעסקה של עובדי העירייה?
עינינו לא צרה בעובדי עיריית תל אביב, שחולקים איתנו מקום עבודה. יש להם ועד חזק ששומר על התנאים שלהם. לעובדים שלנו, לעומת זאת, מתייחסים כעובדים סוג ב'. זה מתבטא בדברים רבים – תנאים סוציאליים, יחס ההנהלה וביטחון תעסוקתי, למשל. במשבר הקורונה ראינו הבדלים גדולים מאוד בין שתי קבוצות העובדים. לדוגמא, עובדי העירייה חזרו מחל"ת שלושה שבועות לפנינו. דוגמא נוספת היא ההבדל במכתבי ההוצאה לחל"ת שקיבלנו.
מה היה ההבדל בין המכתבים?
עובדי העירייה קיבלו מכתב של חמישה עמודים, ואנחנו קיבלנו מכתב של שלושה משפטים. המכתב שאנחנו קיבלנו נחתם במילים: ״אנחנו מקווים שתוכלו לחזור לעבוד בתנאים הקודמים״. התחושה היא שאין עם מי לדבר – לא היה קשר עם הנהלת החברה, ועובדים רבים אמרו שלא קיבלו שום מענה כשניסו ליצור קשר עם ההנהלה. אלה הבדלים של שמיים וארץ ביחס כלפי עובדים בהעסקה ישירה לעומת היחס לעובדים במסגרת קבלנית.
איך הגעת לארגן את המאבק?
אני עובדת כרכזת מוסיקה במרכז הערבי–יהודי ביפו. בתור רכזת אני מכירה את התנאים של המורים והעובדים. רבים מהם יוצאים לאבטלת קיץ – זה בעצם חל״ת – מקבלים מכתב פיטורים לקיץ והולכים לקבל דמי אבטלה. זה לא קוטע רצף תעסוקתי, אבל מונע צבירת ותק, שיש לו חשיבות רבה במקצועות החינוך, הטיפול וההוראה. כמי שעבדה בחברה כמורה למוסיקה במשך כמה שנים, מעולם לא נספר לי ותק. הקורונה רק המחישה לי ולעובדים אחרים ביתר שאת את מה שכולנו מרגישים זה זמן רב – לא סופרים אותנו.
איך נראה תהליך של איגוד עובדי קבלן?
נתקלנו בקשיים כבר מההתחלה. ראשית כל, לא ידענו בכלל מה מספר העובדים, כי לא הייתה בידינו רשימה. לא ידענו איפה נמצאים העובדים, ובהדרגה גילינו כל מיני תחומים חדשים בהם מעסיקה החברה עובדים. כמה מהעובדים אפילו לא ידעו שהם עובדי חברת מוסדות תרבות – עד כדי כך הקשר עם ההנהלה היה בעייתי. להגיע לכולם ולאגד אותם היה אתגר נוסף, שדרש עבודת שטח מאומצת והעברת המסר מפה לאוזן.
קושי מסוג אחר הוא שאנשים מפחדים מאוד לדרוש את מה שמגיע להם. ככל שיש פחות ביטחון תעסוקתי, כך יש פחות ביטחון להיאבק על תנאים. כמו כן, לא תמיד הדעה של אנשים על התאגדות עובדים ועל מאבקים היא חיובית. מגיל צעיר אנחנו סופגים את המסר שצריך להיות בעד המעסיק ולהכיר תודה למי שמעסיק אותך. אבל ברגע שהעובדים נחשפו לפעילות שלנו וראו שאפשר להיאבק למען שיפור תנאי העבודה, הפחד התפוגג. כיום ברור לאנשים שהם צריכים להילחם למען הזכויות שלהם.
חשוב לציין שבמשך השנים כבר היו בחברה ניסיונות קודמים להתאגדות, שלא צלחו. ההתארגנויות הקודמות נקטעו בגלל שעובדים שהובילו את הניסיונות להתאגד עזבו. גם זה חלק מהבעיה – תחלופת עובדים גבוהה.
בסופו של דבר התגבשנו כקבוצה של מובילות ומובילים, והמשכנו להכניס עוד ועוד עובדים איתנו לצוות – כל מי שרצה לקחת חלק ולהיות פעיל. במשך שבועיים–שלושה קיימנו הרבה שיחות והתייעצויות עם העובדים, עם ההסתדרות וגם עם הארגון "כוח לעובדים". בסופן קיבלנו החלטה משותפת להתאגד דרך ״כוח לעובדים״.
רבים ממקצועות החינוך והטיפול המיוצגים בוועד הם כאלה שנתפסים כנשיים (״צווארון ורוד״). איך זה מתבטא במאבק העובדים?
ישנם אמנם הרבה גברים שעובדים בחברת מוסדות חינוך ותרבות, אבל רוב התפקידים בחברה מאוישים בידי נשים ונופלים תחת ההגדרה של עבודות נשיות. באופן כללי, נשים נוטות פחות להילחם על הזכויות שלהן. אבל לעובדה שאנחנו קבוצה עם רוב נשי יש גם יתרונות. ההתנהלות בינינו היא שיתופית מאוד, וזה חשוב לנו מאוד. המטרה היא להיטיב עם העובדים והעובדות, ואני סבורה שתכונות נשיות כמו טיפול, חמלה, דאגה ועזרה הדדית רק עוזרות לנו.
כוועד, אנחנו לא מתנהלים כגוף שמקבל החלטות מעל ראשם של העובדים. אנחנו בקשר רציף עם העובדים וחשוב לנו לשמוע את קולם. לתפיסתי, זה חלק מאותם ערכים נשיים של חמלה ושיתופיות.
