בנימין נתניהו הציג בחודש שעבר (16.8) לקבינט את "תפישת הביטחון 2030", והודיע כי בכוונתו להגדיל את התקציב הצבאי בכ-40 מיליארד שקל עד שנת 2030. מאז, מתחרים ביניהם שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה על הגדלת התקציב: כחלון הציע 30 מיליארד שקל לעשר שנים, ונתניהו – 37 מיליארד וקיבועו ל-6% מהתוצר הלאומי. לקראת העלאה צפויה זו, שוחחנו עם העיתונאי גדעון עשת, לשעבר פרשן כלכלי ב"ידיעות אחרונות" ובבלוג פרי עטו.
על חשבון מה יבואו ההגדלות בתקציב הביטחון?
יש מעט מאוד שאלות כלכליות שיש להן תשובות כלכליות. כמעט לכל השאלות הכלכליות יש רק תשובות פוליטיות. מהו שיעור מס ההכנסה השולי הרצוי? הנה עוד שאלה שהמענה לה כולו פוליטי. כך גם לגבי תקציב הביטחון ואפילו לגבי תקציב החינוך. אתחיל דווקא בנושא האחרון. אני מעריך שכל קוראי "זו הדרך" בדעה שראוי שתקציב החינוך יגדל. למה? כי במחשבה שלנו מתקיימת משוואה ולפיה יותר תקציב שווה יותר חינוך. ולא היא. אם נוציא ממערכת החינוך את הריצה אחרי הציון ככלי השוואתי ל"ידע", החיסכון הכספי יהיה משמעותי וכך אפשר יהיה להקטין כיתות לצמצם את נטל ההשקעה במשמעת הנובע מצפיפות ולקבל יותר תלמידים סקרנים. בלי גרוש אחד נוסף.
האם, בהקבלה, נקבל יותר ביטחון אם יוגדל תקציב הביטחון? ממש לא. אם מקבלים את טענת הממשלה לפיה התגברו האיומים הביטחוניים, אזי תוספת תקציב לרכישת כלי נשק תגרום לצד השני, זה שלכאורה מאיים, להוציא אף הוא יותר תקציב. כך פרח מירוץ החימוש בימי המלחמה הקרה.
האם תוספת הנשק הגדילה את הביטחון? ספק ענק. הגדלת התקציב הצבאי אינה נובעת מצורך אמתי שנתגלה זה עתה. היא מהווה חלק ממערך תעמולה שנועד לקבע בתודעת אזרחי ישראל כי יש איום וכי הממשלה נחושה לטפל בו.
הדוגמא, לטעמי, המשעשעת ביותר היא מערך הטנקים. יש לישראל כ-2,400 טנקים. טנק הוא כלי התקפי מובהק. הבה נניח כי מחר בדרך נס משיחית אפשר לכבוש את כל סוריה, ירדן ועיראק בהתקפה וללא אבדות לצבא ישראל. נצא לכבוש? בשביל מה? אנחנו מחזיקים לפחות 1,800 טנקים מיותרים, מתחזקים אותם, מתאמנים בהם, מתקנים אותם, מגייסים מילואים עבורם. ועל אמת? אין מלחמה שבה נשתמש בהם.
המסקנה די ברורה: כדי לייצר אווירה של מלחמה מתמדת (שאיננה) נזקקים לחדד איומים ולדאוג שהציבור יישא בנטל. כמה נטל ומי יישא? אף אלה החלטות פוליטיות. אבל אם יקום מחר איש ויאמר שצריך עוד רופאים כי חדרי המיון עמוסים עד בחילה, תהא התשובה חדה וברורה: האיום האיראני.
כמה רחב הלובי הלוחץ כדי לכפות את ההעלאות ה"הכרחיות" בתקציב הצבאי?
בישראל לא צריך לובי לתקציב הביטחון. שימו לב: הצבא אפילו לא דרש עוד כסף. הצבא היה מרוצה מההסכם הרב–שנתי שהושג בין שר הביטחון הקודם, משה יעלון, לשר האוצר כחלון. מי ערער על ההסכם הזה? שר הביטחון ליברמן וראש הממשלה נתניהו. ראשית, כי איש לא שאל אותם על אותו הסכם, ושנית, וזה העיקר, הם זקוקים לרעש תופי המלחמה העתידית. ובישראל, תמיד, גם בעבר ובטח בהווה, איש אינו פוצה פה מול תוספת לתקציב הצבאי, למעט חד"ש.
קיים קשר בין התקציב לבין המצב הביטחוני?
גם המצב הביטחוני אינו גורם עליון שמכתיב תקציב, או היערכות, או כל מילה שכזו. המצב הביטחוני הוא לרוב תוצאה של החלטות פוליטיות. אפילו במלחמת 1973 שבאה בהפתעה, הרכבת האווירית מארה"ב הייתה משמעותית רק במידה מוגבלת. ישראל ניצלה אז את הרכבת לקבל רובי אם-14 שהועברו מיד ליחידות הג"א (הגנה אזרחית).
ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, סיפר כי מחליפו, בנימין נתניהו, חבר לשר הביטחון דאז, אהוד ברק, להוציא 7 מיליארד שקל על תכנית להתקפה על איראן. זה נקרא "מצב ביטחוני"? לא היה בכך כל צורך, למעט הצורך בהאבסת האגו של שני הרפתקנים.
לישראל, ועל זה נכתב רבות, יש יכולת "מכה גרעינית שנייה". מה זה? אם מדינה תפתיע ותחסל אותנו, הצוללות שלנו יחסלו גם אותה. כמה צוללות צריכים בשביל זה? שתיים. למה שתיים ולא אחת? כי לפעמים אחת בשיפוצים. האם צריך שש או תשע כאלה לפי תכנית ההצטיידות שהממשלה כפתה על הצבא? ממש לא. אבל צריך להאביס את האגו של ראש ממשלתנו.
כיצד תיראה רפורמה נכונה יותר בביטחון?
לשאלה הזו אין לי תשובה במונחים צבאיים. אבל אם הגנרלים שלנו הסתפקו בתקציב לפי הסכם כחלון-יעלון, אז אפשר להתיישב על נוסחה זו. הבה נזכור שגם בעת חתימתה היו איומים לא פחותים מאלה ששרי ממשלתנו מונים גם היום.
ואחרי כל זה חשוב לזכור דבר שבשמאל נוטים לשכוח: גודלו של הצבא לא צריך להימדד לפי הסכמים מדיניים. גם אם מחר ישראל ואיראן יחתמו הסכם שלום, ובאותה עת נחתם גם הסכם עם כל מדינות ערב שעמן אין הסכם, זה כשלעצמו אינו צריך להכתיב צבא קטן יותר. בזירה של האזור הזה שבו המשטרים אינם יציבים, להסכמים יש תוקף מוגבל והם לכשעצמם אינם בסיס לקביעת גודלו של הצבא. בדיוק כפי שתרחישי האימים שמנפיק נתניהו אינם קשורים לעניין.
