בגלל המצור הכלכלי האמריקאי על קובה הנמשך 60 שנה, המצב הכלכלי בקובה בשפל של כל הזמנים. הקשיים הכלכליים עלולים ליצור אי יציבות במדינה ולסכן את הפרויקט הסוציאליסטי הקובני. קובה זקוקה למחאת המונים ברחבי ארה"ב נגד המצור וכעת. כך נאמר השבוע באתר העיתון הקומוניסטי האמריקאי "פיפלס וורלד".
הפגנה באריזונה, ארה"ב, במחאה על המצור הנמשך על קובה (צילום: פיפלס וורלד)
המצב הקשה בקובה הוא תולדה של מדיניות אמריקאית בת עשורים שנועדה: "למנוע כסף וסחורות מקובה, כדי לעורר רעב, ייאוש ולהדיח את הממשלה הנבחרת", כפי שנאמר בתזכיר של מחלקת המדינה של ארה"ב שנכתב ב-6 באפריל 1960. עד עכשיו השקעות קובה, הלוואות ומתן אשראי לייצוא של מוצרים מתוצרת קובה אסורה על פי החוק האמריקאי. בנקים בינלאומיים, מוסדות פיננסיים ותאגידים העוסקים בכל העולם העושים עסקים עם קובה מסתכנים בספיגת קנסות ממשרד האוצר האמריקאי.
כמעט 30 שנים, אוניות העוגנות בקובה, אף שאינן בבעלות אמריקאית, מונעות כניסה לנמלי ארה"ב למשך שישה חודשים. מאז 2019 ארה"ב הטילה עיצומים על אוניות נפט וונצואליות שהעבירו נפט לקובה. הממשל האמריקאי פוגע בענף התיירות הקובני, המקור מרכזי למטבע החוץ של המדינה. מדוע ארה"ב מטילה הגבלות על אזרחים אמריקאים המגיעים לקובה? כדי להרתיע משקיעים פוטנציאלים מלהשקיע באי. המחוקק האמריקאי מאפשר ליורשים של רכוש בקובה שעבר הלאמה להגיש תביעות בבתי משפט אמריקאים נגד משקיעים המשקיעים באותם נכסים.
יצוין שלדברי "פיפלס וורלד" המסחר בין קובה לארה"ב במשך שישים שנה היה כמעט אפסי מלבד מיצוא חקלאי קובני שסבל מגבלות רגולטוריות כבדות. השכנה מצפון הייתה ויכולה להיות שותפת הסחר הנוחה ביותר של קובה, אך המדיניות האנטי-קומוניסטית מימי המלחמה הקרה והאינטרסים אימפריאליסטים מונעים זאת.
המצור האמריקאי הוא החסם העיקרי העומד בפני פיתוח תעשייתי ושיפור כלכלי כללי בקובה. בעבר הסחר עם מדיניות מזרח אירופאיות ובראשן בריה"מ הקלו על האמברגו הממושך. אך מאז קריסתם של המשטרים באותן המדינות, בשילוב עם ההגבלות הנוקשות שהוטלו על יבוא מקובה והמחסור בחומרים גלם, חלקי חילוף, מוצרי צריכה ומכונות רק מחריף, יישומים החסרים בין היתר, עבור ייצור חיסונים ותרופות.
דו"ח קובני שפורסם ב-22 ביוני האחרון חושף את משמעות המחסור בחומרים לבניית בתים חדשים ותיקון בתים ישנים. ב-2019 נבנו 44,000 בתים, בשנת 2000 נבנו 32,000 בתים וב-2021 נבנו 18,000 בתים בלבד. כמו כן, אספקת המזון בקובה לא יציבה, עם ייצור מזון מצומצם, חלוקה לא סדירה, שיווק בהתאם להכנסה ומגוון של איכויות מזון. בעלות של 2 מיליארד דולר לשנה, קובה עדיין נאלצת לייבא בין 60% ל-70% מתצרוכת המזון באי.
רמות הייצור נותרות נמוכות למרות רפורמות שהוצגו ב-2008 ביניהם: חלוקת אדמות לא מעובדות, הנפקת היתרים לחקלאים לייצור מזון, רפורמות שיווק, יסייעו ממשלתי לחקלאים ולקואופרטיבים חקלאיים, מערכות חלוקה חדשות, מנגנוני קבלת החלטות מקומיים והחדרת שיטות ייצור אקולוגיות. המצור הכלכלי האמריקאי לא אחראי למחסור באדמות, בצורת, חדירה של מינים פולשים ואי פעולה של גורמים רשמיים, אבל הוא אחראי לגישה מוגבלת של חקלאים לאשראי ומחסור בכספים לרכישת דשנים, זרעים, פרות ומשק חי, דלקים וחלקי חילוף.
על פי הסקירה בעיתון הקומוניסטי, האינפלציה פגעה בקובה, כפי שהיא פגעה במרבית מחלקי העולם. המחירים עולים ברציפות בשנתיים האחרונות והם עלו ב-70% ויותר. התסכול מעליית המחירים גואה והמחסור במוצרים עורר גל מחאות באי לפני שנה, ב-11 ביולי 2021.
"ההתנגדות למצור בתוך ארה"ב הייתה יציבה במשך עשורים, המוני התומכים בקובה צריכים להתמודד עם האתגר שהציב חוק הלמס-ברטון מ-1996 שנועד למשוך את הקהילה הבינלאומית להצטרף למצור על קובה. כעת אנחנו צריכים לקדם מחאה המונית כדי לשנות את המדיניות האמריקאית כלפי קובה, הבסיס הוא צדק וחיים ראויים לכל בני האדם באשר הם וגם לאזרחי קובה", נאמר במאמר.
"דעת הקהל האמריקאית תומכת בסיום המצור ופעילים אמריקאים הנאבקים נגד המצור רוצים לחזק את התנועה. יש לפעול על מנת שהסולידריות הבינלאומית עם קובה תגבר. קובה המהפכנית למודת ניסיון והנהגתה ידועה ביכולתה להתמודד עם מכשולים, כעת היא מתמודדת עם הקשיים הגדולים ביותר שידעה מעולם".
זוהר אלון
