בראשית היה הלגלוג על האיש דונלד טראמפ ועל ה'מניירות' שלו, על דיבורו שאינו תקין-פוליטית ועל חרחורי המדון שהוא מלבה סביבו. אמירותיו המיזוגניות, האיסלמופוביות והגזעניות נתפסו כסיסמאות בחירות מצ'ואיסטיות שאין לו כוונה אמיתית לקיימן. הזלזול באיש, בשקריו, בריב המתמיד שלו עם התקשורת, בהפכפכנותו ובחוסר ניסיונו הפוליטי הובילו לאין-ספור ספקולציות ולפסיכולוגיה בגרוש לגבי אישיותו ויכולתו למשול. אך טראמפ מפתיע: עוד בטרם התארגן צוותו ואושרר בידי הקונגרס, הוא פתח את עידן נשיאותו בבליץ של צווים נשיאותיים ושל פיטורים במחלקת המדינה. בתוך שבוע מכניסתו לתפקיד הצליח, בהלם, לבדל את עצמו מקודמו אובמה ו'לצרוב' בתודעה את השינוי העומד לחול ב'סדר-היום' הפוליטי הפנימי בארה"ב וב'סדר-היום' העולמי.

הפגנה נגד מדיניות ההגירה של טראמפ בבוסטון, ביום ראשון האחרון (צילום: אקטיבסטילס)

באבחת חתימה על צו, ביטל טראמפ את תכנית הבריאות הממלכתית המינימלית שהדמוקרטים ואובמה הצליחו לחוקק במאבק של שנים רבות; עצר את המימון לתכניות התומכות בזכות להפלות חוקיות שהתנועה לשוויון הנשים נאבקה למענן מסוף שנות השישים; ביטל את הסכמי הסחר שהיו אמורים להרחיב את הגלובליזציה הניאו-ליברלית וחידש את הנחת צינורות נפט הפוגעים בסביבה. ההצהרה בדבר בנית חומה בגבול מקסיקו ומימונה בהטלת מכסים על יצוא מקסיקאי לארה"ב גורמת חששות כבדים לגבי עתיד היחסים עם ארה"ב גם בקרב מדינות אחרות, שהן יצואניות גדולות לארה"ב – סין וגרמניה. טראמפ גם הורה והוציא לפועל פעילות קרקעית של צבא ארה"ב בתימן נגד אל-קאעידה, מקדם "אזורי בטחון" בסוריה ועצר את המימון שקצב אובמה ברגע האחרון לרשות הפלסטינית.

אולם ההלם העיקרי שספג העולם השבוע מידי טראמפ היה הצו הנשיאותי בדבר איסור הכניסה לארצות-הברית, בינתיים למשך 90 יום, של תושבי שבע מדינות מוסלמיות: לוב, עיראק, איראן, סודן, סומליה, סוריה ותימן. מדינות אלה נבחרו מפני שהן נרשמו בחוק  מהתקופה  שאחרי  פיגועי 11 בספטמבר 2001, והצו יכול היה לחול עליהן בקלות. זאת אף על פי שמבצעי פיגוע מגדל התאומים היו בעיקר מסעודיה ובאל-קאעידה היו מצרים רבים. טרוריסטים מוסלמים יצאו ממדינות המפרץ, מאפגניסטן ומפקיסטן, מצ'צ'ניה ומטורקיה, כמו גם מצפון אפריקה ומארצות אירופה המערבית ואפילו מאוסטרליה. ברור שטראמפ הוציא מהרשימה את המדינות שהוא חפץ ביקרן – בעלות הברית שלו: סעודיה, המפרציות, טורקיה ומצרים, למשל.

הצו שהוצא היה גורף, לא הבחין בין נושאי גרין-קארד הזכאים לתושבות קבע בארצות הברית, סטודנטים באוניברסיטאות, מועסקים בארצות הברית, מבקרים  לארה"ב בעלי אזרחות כפולה של אחת משבע המדינות, וממדינות שמהן מותר להיכנס לארה"ב. מאות נעצרו בארצות הברית עם הגיעם, ולמרות שהייתה בידיהם ויזה – סורבו כניסה. אלפי מוסלמים הנמצאים בארצות הברית חוששים לצאת את ארה"ב לעסקים או לביקורי משפחה מחשש שלא יוכלו לחזור.

אבל עיקר ניזקו של הצו של אינו האופן הכאוטי בו הוצא. האפקט החשוב ביותר של הצו הזה הוא בכך  שהוא מסמן את כל המוסלמים כמסוכנים וכחשודים בטרור. הצו הזה הוא 'צו-שנאה כללי' איסלמופובי. בין אם אנחנו מסכימים ובין אם לאו, ארצות הברית היא המעצמה הראשונה בעולם. היא נותנת את ה'בון-טון' לגבי מה מותר ומה יאה. אם ארץ ההגירה מספר אחת בעולם סוגרת את שעריה למה שהונגריה למשל, או ישראל, לא יעשו כמו ארה"ב? צריך לראות את מהלכו של טראמפ על רקע עליית הימין בעולם ובעיקר באירופה, כשהמאפיינים העיקריים של הגל הימני הנוכחי הם הקסנופוביה והאיסלמופוביה – שני גילויים של גזענות.

טראמפ יוצר עבור הימין מודל הזדהות. הוא משדר מיד עם כניסתו לתפקיד פרוטקציוניזם כלכלי ושנאת זרים כמודל לחיקוי. לא במקרה התחולל שלושה ימים אחרי הצו רצח של מתפללים מוסלמים במסגד בקוויבק שבקנדה.

וזה רק המתאבן. המנה של השבוע הראשון. את כל הרוע הזה הפיל עלינו טראמפ רק בעזרת צווים נשיאותיים, בטרם התחיל בפעילות סדירה של נציגיו במוסדות הבינלאומיים ובחקיקה בקונגרס. שיטת הממשל האמריקאית מבוססת על בלמים ואיזונים: הקונגרס מחוקק את החוקים, בתי המשפט מפרשים את החוקים והנשיא והרשות המבצעת אמורים ליישם את החוקים. למרות שכל הנשיאים השתמשו בצווים הם הופעלו בעיקר בתקופות מלחמה או בזמני חירום.

טראמפ משתמש בצווים בקצב מוגבר מנשיאים לפניו. הם מתאימים לסגנון ה'בוס' המוריד פקודות לעובדים ולאופיו האוטוקרטי. צווים אפשר לעצור בעזרת פניה לבתי המשפט או דרך השגת רוב בקונגרס. המאבק בצווים של טראמפ התחיל גם הוא השבוע. אם בשבוע שעבר היו הפגנות ענק בארה"ב ובעולם, השבוע, נוסף להמשך ההפגנות (רבות מהן בשדות תעופה בהן עוכבו מוסלמים), נכנסו לזירה גם ארגוני זכויות אדם. שופטים בכמה מדינות של ארה"ב עצרו את הצו הנשיאותי שלא נתן להיכנס לאנשים עם גרין-קארד וויזות. המאבק ההמוני נגד טראמפ יגבר, וסביר שיביא לניסיונות לדכא את ארגוני זכויות האדם ואת תנועות המחאה שיצמחו. מדאיג חסרונה של מפלגה שתרכז את המאבק. ההבדל בין פופוליזם לפאשיזם הוא בעיקר באלימות, שטרם ראינו מתפרצת מצד הממשל. תגובה ציבורית רחבה, שמתחילה להתגבש בארצות הברית, עשויה למנוע את האלימות החזויה הזאת, ולהקשות על טראמפ במימוש מטרותיו המובילות לאסון.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"