צה"ל בשטחים הכבושים כשומר החומות של הקפיטליזם – בכנס האגודה לכלכלה

בכנס של האגודה הישראלית לכלכלה, שנערך לאחרונה (14.6) במכללה למנהל בראשון לציון, הציג ד"ר אפרים דוידי מחקר לא אופייני במיוחד בהתכנסויות הכלכלנים השנתיות, שכותרתו "כלכלה, צבא וכיבוש: צה"ל כשומר החומות של הקפיטליזם הישראלי (1977-1967)".

2018-06-22_165813

פועלים פלסטינים במחסום (צילום: מחסוםוואצ')

הצגת המחקר ההיסטורי עוררה לא מעט ויכוחים, אך המרצה התעקש להציג את הכיבוש והשלכותיו כחלק בלתינפרד מהתפתחות הקפיטליזם הישראלי. במחקר צוין כי בעקבות מלחמת יוני 1967, הפך המשק הפלסטיני "משק שבוי" בידי ישראל. הפרויקט הקולוניאליקפיטליסטי הישראלי שהחל ב-1967 נמשך עד ימינו, ואף חצה ללא פגע את השינויים העמוקים שהתחוללו במשק הישראלי במרוצת השנים: ממשק קפיטליסטיממלכתי (עד 1985) למשק קפיטליסטי ניאוליברלי הקשור קשר בלינותק בקפיטליזם הגלובלי.

לכיבוש הכלכלי של השטחים כמה מאפיינים: השתלטות על הקרקעות ועל משאבי הטבע; מניעת קשר ישיר של המשק הפלסטיני עם שווקים בחו"ל; ניצול כוח האדם הפלסטיני; מניעת התפתחות התעשייה הפלסטינית; השתלטות על המים הטריטוריאליים ועל מקורות המים; מניעת פיתוח מוסדות פיננסיים פלסטיניים; והתייחסות לשטחים כלשוק שבוי בידי הקפיטליזם הישראלי (לפני הסכמי אוסלו ופאריס ואחריהם), תוך מניעת ריבונות מוניטארית פלסטינית, לרבות איהנפקת מטבע פלסטיני.

לדברי דוידי, "היחסים הכלכליים בין שני המשקים, הישראלי והפלסטיני, הושתתו על ה'נוסחה הקולוניאלית', לפיה לכוח הכובש שמורות כל הזכויות ועל הנכבש מוטלות כל החובות. יתרון זה של כוח הופך את הכיבוש עסק משתלם במיוחד עבור שורה ארוכה של בעלי ההון, בנקים, מעסיקים ישראליים גדולים, בינוניים וקטנים, תעשיינים (הרואים במשק הפלסטיני שוק חשוב לתוצרתם), חקלאים וכן קבוצה מצומצמת של בעלי הון פלסטינים שתפקידם 'לתווך' בין שני המשקים".

מהמחקר עולה, כי צה"ל מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הקשר הכלכלי הקולוניאלי בין השטחים לישראל, וכמו בכל שלטון קולוניאלי, הצבא הפך משטרה, ממשל, מחוקק ושופט. הצבא חייב לאכוף את חוקיו ותקנותיו הרבים והוא גם בעל המונופול על הפעלת הכוח. שלטון קולוניאלי הוא במהותו לאדמוקרטי ואפילו אנטידמוקרטי, מתנהל בכוח הזרוע ומפרסם את הוראותיו בצורה של צווים". דוידי גילה כי עוד במהלך הקרבות (שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה, ב-8 ביוני 1967) פרסם צה"ל את הצו הראשון העוסק אך ורק בשאלות כלכליות: צו מספר 7 המורה לסגור את כל הבנקים הערביים הפעילים ואוסר על המסחר במטבע.

על פי עדותו של כלכלן ששירת בשירות מילואים באותה תקופה במטה הכללי, הוכנו הצווים מראש, עוד לפני המלחמה, והודפסו באלפים. לכן בשבוע המלחמה הראשון ובשבועות לאחריו, הודבקו ופורסמו צווים רבים ללא תאריך. כבר ב-1963 החלה הפרקליטות הצבאית בהכנות לאפשרות "לכינון ממשל צבאי בשטחים הערביים העשויים ליפול בידי צה"ל במלחמה".

בצו השני שפרסם צה"ל ברחבי הגדה המערבית כבר ב-7 ביוני ושעניינו היה "סוגיות ממשל", נכתב כי הצבא הישראלי "שולט מעתה בכל רכוש וקניין ירדני".

סוגיות כלכליות, או כאלה בעלות השפעה על הכלכלה, המשיכו להעסיק את הממשל הצבאי בעשור הראשון לכיבוש. מעיון בכל הצווים שפורסמו בין יוני 1967 ליוני 1977, עולה כי 11 מהם עסקו ב"נכסי נפקדים"; 12 – בחקלאות; 10 – בבנקאות; 21 – בהמרות מטבע; שמונה ב"תקנות לשעת חירום"; שלושה בחוקי עבודה; 16 בתעשייה; שמונה – בביטוח; 36 בקרקעות ובבעלות עליהן; 61 – במיסוי; שבעה בתכנון עירוני וכפרי (לרבות קביעת גבולות מוניציפליים); ושבעה צווים נוספים עניינם מים ומקורות מים.

מסקירה קצרה זו אפשר להבין במה שהשלטון הצבאי בשטחים דגש: כמעט מאה צווים עוסקים בקרקעות ובמיסוי, לעומת שלושה העוסקים בחוקי עבודה.

כבר ביוני 1967 נקבע, כי משרד האוצר יהיה האחראי לקביעת המדיניות הכלכלית בשטחים, ואף הוקמה ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד האוצר, שבצדו הוצב קצין צבא בכיר. לדברי האלוף במיל' שלמה גזית, המושל הצבאי הראשון לאחר המלחמה, "חתרו חברי הוועדה למטרה אחת: לצמצם ככל האפשר את הנטל הכלכלי של החזקת השטחים, ולמנוע ממשק השטחים תחרות או פגיעה באינטרסים הכלכליים של ישראל".

במסגרת מדיניות זו סוכם, כי התקציב בשטחים ימומן מהכנסות ממסים בשטחים עצמם; כי יש למנוע כניסה של תוצרת חקלאית פלסטינית לישראל; כי יש למנוע הקמת תעשיות פלסטיניות שיתחרו במפעלים הישראליים; וכי צריך לפקח על כניסת עובדים פלסטינים לישראל. לדברי גזית, הנחת העבודה הייתה – "האינטגרציה בין התשתיות הישראלית לזו של השטחים (בתחומי מים, אנרגיה, תקשורת וכבישים) והשילוב המעמיק בין כלכלות שני המשקים".

בעשור הראשון לכיבוש, לכאורה עידן של איוודאות פוליטית לגבי עתידן של הגדה המערבית ורצועת עזה, נקבעו דפוסי הפעולה של המדינה הכובשת ביחס לשטח הכבוש ולתושביו. דפוסי פעולה אלה נמשכים עשורים וכללו דיכוי, הגליה, מעצר ומאסר ונענו בהפגנות, במחאות ובהתקוממות. "אי אפשר להסביר את דפוסי הפעולה במישור הכלכלי של ישראל בשטחים אלה ללא שימוש ממושך ומחושב בעליונותה הצבאית ובדיכוי", סיכם דוידי.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב