לפני עשור, בקיץ של 2007, היה לארצות הברית שחור בעיניים בפעם השנייה בתולדותיה – אחרי יום חמישי השחור, קריסת הבורסה של ניו יורק ב-1929.
משבר ה"סאב פריים" (שוק המשכנתאות המשני) שפקד את המעצמה הקפיטליסטית הגדולה בעולם, החל בקיץ 2007. עומק השפל הגיע כעבור שנה עם נפילת הבנק "ליהמן–ברדרס", וזה חולל נפילה דרסטית של שוק הנדל"ן האמריקאי ופגיעה אנושה בענף האשראי והבנקאות. המשבר הותיר מיליונים חסרי כל וגרם לתגובת שרשרת עולמית. במלאות כעשור למשבר, נשאלות שתי שאלות חשובות: האם המשבר הסתיים? וכיצד רואים המרקסיסטים את התמורות בעולם הקפיטליסטי?
"אנו ה-99%", הפגנה בשדרה החמישית של ניו יורק, קיץ של 2011 (צילום: אוקופאיי)
מה היו הסיבות למשבר? לכאורה, לא היו סיבות לדאגה, כל האינדיקטורים הכלכליים ב-2007 היו מצוינים: הבורסה עלתה, רווחיות התאגידים גאתה, השכר "היה מרוסן" – קרי לא עלה ריאלית במשך שנים רבות. כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי הון שיבחו את נפלאות העידן הניאו–ליברלי.
על פי הסברה "הכלכלנית" שלאחר מעשה, פרץ המשבר ב-2007 לאחר שהיצע האשראי בארצות הברית גדל וגרם לעלייה במחירי הדירות. במקביל, שוק ההלוואות היה פרוץ למודלים מסוכנים של ניהול סיכונים. הבנקים הגדולים נתנו הלוואות ענק מבלי לבדוק את המצב הפיננסי של הלווים וללא כל ביטחונות. לעתים עלה סכום ההלוואה אף על ערכו האמיתי של הנכס. כאשר מחירי הדיור ירדו, הלווים העדיפו להחזיר את הנכסים לבנק במקום לשלם את המשכנתא – והותירו את הבנקים ללא נזילות. כשהבנק ליהמן ברדרס הענק קרס, בספטמבר 2008, נוצרה מפולת שלג ובעקבותיה – תגובת שרשרת עולמית.
עד כאן הגרסה "הכלכלנית" של המשבר. הניתוח המרקסיסטי גורס שאין זה מקרי שמשקי משפחות העובדים לא עמדו בעומס ההוצאות – ביניהן פרעון המשכנתאות. השאיפה הקפיטליסטית למקסם רווחים בעידן הניאו–ליברלי גרמה להעמקת הניצול ולפגיעה בשכר (אותו "ריסון" מפורסם). הדרך מכאן לנטישת בתים ולקיצוצים ברמת ההוצאה של משפחות העובדים הייתה קצרה מאוד.
זיכרונם הקצר של הכלכלנים
לפי זיכרון הכלכלנים, דרכו של העידן הניאו–ליברלי סוגה בשושנים. אך בשנים שקדמו לפרוץ המשבר בארה"ב, נרשמו בפועל כמה משברים מקומיים בעלי השלכות גלובליות: "התפוצצות הבועה היפנית" (1993), המשבר בדרום מזרח אסיה (1997), המשבר המשולב הכלכלי–חברתי ברוסיה (1998), משבר תעשיות ההיי–טק העולמי – שהגיע עד ישראל ב-2000 והתמוטטות המשק הארגנטיני ב-2001. אלה היו נורות אזהרה שנדלקו לפני המשבר ב-2007, אבל יוחסו לתנאים מקומיים, למעשי שחיתות או לחוסר הבנה של הממשלות המקומיות את כללי המשחק בעידן של הקפיטליזם הגלובלי. יצוין שהמשבר היפני נמשך עד ימינו והמשק הקפיטליסטי היפני אינו צומח מזה כ-25 שנה.
אותם הסברים שניתנו בעת המשברים שקדמו למשבר שפרץ ב-2007, שוכפלו לאחר מכן. עיתונאים ופוליטיקאים האשימו את "השחיתות הממשלתית" (או התאגידית), את נוטלי ההלוואות או המשכנתאות ש"פעלו בצורה בלתי אחראית", או את המוסדות הפיננסים ש"העניקו יותר מדי כסף בלי ביטחונות". יתר–על–כן, בניגוד לתורה הניאו–ליברלית לפיה יש לצמצם את תפקיד המדינה בכלכלה ובחברה, הם שיבחו את התמיכה הגוברת של המדינה הקפיטליסטית במעמד הקפיטליסטי כ"צו השעה", "הוראת שעה" או "תשובה פרגמטית לכשלי שוק" האמורים לחלוף במהרה. הגישה הביקורתית הקיינסיאנית שמה דגש בהיעדר רגולציה על המגזר הפיננסי כמקור למשבר הממושך.
אבל בניגוד לכלכלנים הניאו–ליברלים, הכלכלנים הקיינסיאנים רואים בשחיקת כוח הקנייה של משפחות העובדים תולדה של שחיקת השכר בעידן הניאו–ליברלי, כיסוד למשבר. אבל גם הם אינם מבחינים שזה מנגנון שיש בו סתירה שלא ניתנת לאיחוי: הקפיטליזם נזקק לשווקים הולכים וגדלים כדי למקסם רווחים, הופך הכל לסחורה ומקדם את הצריכה. בו זמנית הוא מחפש לקצץ בשכר העובדים בשם אותו מקסום רווחים ("יעילות" בלשון הכלכלנים). הסתירה נעוצה בכך שאותם בני אדם האמורים לצרוך יותר הם העובדים ששכרם נשחק!
הסכמות ומחלוקות בניתוח המרקסיסטי
בעשור האחרון פורסמו ניתוחים מרקסיסטיים רבים על הסיבות למשבר הקפיטליסטי. במכלול הניתוחים המרקסיסטיים השונים ישנם הבדלי גישות חשובים (הראויים לרשימה נפרדת), אך המשותף ביניהם עולה על המפריד. להלן הבנות המשותפות לכל הניתוחים המרקסיסטיים של המשבר: 1. המשבר הוא כחלק בלתי נפרד מיסודות הקפיטליזם מאז ומעולם; 2. האופי הגלובלי של הקפיטליזם הניאו–ליברלי בימינו; 3. הממד המעמדי – מי מנצל את מי, מדוע, איפה ואיך; 4. המשבר איננו מתוחם רק בספרה הכלכלית או הפיננסית והוא חרג מ לעבר משבר פוליטי, סביבתי וחברתי; 5. ישנם ממד פוליטי והשלכות פוליטיות ישירות של המשבר ותוצאותיו בכל מדינה ומדינה; 6. פוליטיקאים הכריזו שוב ושוב על "יציאה מן המשבר", אך העולם הקפיטליסטי טרם התגבר על המשבר; 7. חל שינוי עומק במבנה של הקפיטליזם העולמי – היחלשותה של ארה"ב ובמקביל – צמיחתם של משקים אחרים כגון סין וגרמניה, שאינם מסוגלים לעת עתה לאתגר את ההגמוניה האימפריאליסטית האמריקאית.
לקראת עולם רב–קוטבי?
כדאי להתעכב בנקודה שנויה במחלוקת אחת בין הניתוחים המרקסיסטיים השונים. בהסכמה רחבה שהניאו–ליברליזם ניזוק או נפגע מהמשבר שהחל ב-2007, נשאלת השאלה: מהו עתידה של הגלובליזציה הקפיטליסטית?
במילים אחרות: האם היחלשותו של האימפריאליזם האמריקאי מובילה לעולם רב–קוטבי, בו ארה"ב תהיה אחת השחקניות אך לא היחידה – בצד סין, הודו ורוסיה?
הכלכלן המרקסיסטי המצרי סמיר אמין, למשל, סבור שהתעצמותן הכלכלית של סין, הודו ורוסיה – יחד עם מדינות נוספות כגון דרום אפריקה או ברזיל, תוביל בהכרח להיחלשות המערכת הכלכלית הגלובלית כולה. "הדרום" מאתגר את "הצפון" – או במילים של אמין, "הפריפריה" מאתגרת את "מרכז". מדובר לא רק בשינוי יחס כוחות בתוך המערכת הגלובלית, אלא בשינוי יסודי עד מאוד לאחר מאות שנים של הגמוניה קפיטליסטית ואימפריאליסטית של המרכז על הפריפריה.
אחרים, ביניהם הכלכלן המרקסיסטי הארגנטיני קלאודיו כץ, סבורים שייתכן שמדינות "הדרום" מסוגלת לאתגר את "הצפון", אבל לא מדובר בשינוי המיוחל ומן היסוד של המערכת הקפיטליסטית. לדידו זה שינוי חשוב אמנם, ביחס הכוחות בעולם אבל נטול העומק המהפכני–סוציאליסטי הדרוש מול הריקבון הגובר של הגלובליזציה.
על מעמד ומחאות
המשבר שהחל ב-2007 לא חולף בשקט. מחאות רבות התחוללו בעולם – מארה"ב ואיסלנד ועד דרום אפריקה ואמריקה הלטינית. שלטונות סין (לכאורה המרוויחה הגדולה של המשבר הכלכלי), למשל, מדווחים על כ-35 אלף אירועים של ״אי–סדר חברתי" מדי שנה, כלומר כמאה הפגנות, שביתות ומחאות מדי יום על רקע מעמדי או סביבתי. יש מדינות, כגון ספרד, בהן תנועות המחאה ההמוניות שהוקמו כתגובה למשבר הפכו כוחות פוליטיים בעלי משקל רב.
אך חרף העובדה שמעמד העובדים הוא–הוא הקורבן האולטימטיבי של הסדר הכלכלי הקפיטליסטי הגלובלי, הוא טרם נכנס בכל כוחו לזירה של המאבק המעמדי. זה אחד הגבולות הברורים של המחאה החברתית בעשור האחרון.
נדמה שהאופק הסוציאליסטי טרם השתקם לאחר הפיכת ברית המועצות לרוסיה הקפיטליסטית ועל רקע דהירתה המואצת של סין לעבר הקפיטליזם.
סוף ההיסטוריה? כמובן שלא. ההיסטוריה של המאבק נגד הקפיטליזם במאה ה-21 טרם נכתבה. איך יתפתח המאבק הזה? קשה עד מאוד לחזות. אפשר רק לקבוע שהמאבק אכן קיים ושהמשבר הקפיטליסטי לא הולך לשום מקום.
אפרים דוידי
