נכון לשבוע הנוכחי, ממשיכה ממשלת הימין להוביל את תהליך החקיקה בדרך להפיכה המשטרית. במקביל, גוברת ומתפשטת המחאה ההמונית נגד איום הדיקטטורה. שתי הרכבות דוהרות לקראת התנגשות. עד כה, התנהל המשבר בישראל באורח לא-אלים באופן יחסי. זאת כמובן כאמור לא כוללים את הפעולות הרצחניות של צבא הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, בהן נהרגו למעלה מ-80 איש מתחילת השנה, או את הפוגרומים שביצעו מתנחלים בחווארה ובסביבותיה.
בדרך לפיצוץ
לא קיימת דרך לגלגל את המשבר למעלה. לא פועלת בישראל סמכות גבוהה יותר (חוץ מבחירות או משאל-עם), משתי הרשויות הריבוניות. באין פשרה, תיצור ההכרעה מצב חירום. במצב זה, ציות הציבור לכל אחד משני הצדדים ייחשב מרד. מוסדות אחדים (כמו אוניברסיטת ת"א) כבר התריעו מפני אפשרות של אי-משילות.
תרחיש זה עלול לקרום עור וגידים במהלך פסח ורמדאן – תקופות רגישות ומועדות לפורענות במחוזותינו. לאחר פסח יצוינו יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום הנכבה – מועדים בהם מתלכדות האוכלוסייה היהודית והפלסטינית, כל אחת לחוד, כקהילות שותפות גורל וקהילות זיכרון. קשה לדמיין כיצד ייראה הרחוב במהלך מועדים אלה, כאשר חוסר הסולידריות והשסעים חשופים עד עצם.
הפלסטינים אזרחי ישראל עודם מסרבים ברובם ליטול חלק פעיל באירועי המחאה. עם זאת, ערבים רבים נמצאים בהפגנות ונצפים בהן גם דגלים פלסטיניים. ככל שהמחאה מתרחבת, נצפים בה יותר ערבים. נרשמת נוכחות ערבית גדולה יותר בהפגנות בערים המעורבות. ישנן ערים ערביות בהן התקיימו פעולות מחאה נפרדות. כך, התקיימו בשבוע שעבר מחאות נגד ההפיכה בחורה שבנגב ובכפר מנדא.
על רקע הדברים, נמשך הוויכוח הפנים-פלסטיני באשר להשתתפות האזרחים הפלסטינים במחאה. ניתן להבחין בכמה גישות הרווחות בציבור הערבי בנוגע להשתתפות: מהאדישים – שאינם מגלים עניין במחאה וממשיכים ביומיום; דרך הצופים מהצד – הטוענים כי המחלוקת היא פנים-יהודית ואין לערבים ליטול בה צד; ועד לאלה המתנגדים להפיכה המשטרית ונוטלים חלק במחאה נגדה ללא תנאים.
מעניין היה לראות כי "הארץ", העיתון המגויס ביותר למחאה, פרסם (17.3) גילוי דעת של הלשכה הפוליטית של בל"ד בו יצאה זו נגד המחאה וההשתתפות בה. לטענת בל"ד, המחאה מתעלמת מהשפעות החקיקה על האוכלוסייה הערבית, כמו גם מהעמקת הכיבוש. הנהגת בל"ד קובעת כי "ה'מחאה' מציבה מטרה משותפת לכל חלקיה – שימור העליונות היהודית". זאת כי המחאה מתמקדת בשינויים פרוצדורליים ומסרבת לעסוק בשאלות של "דמוקרטיה אמיתית" "ואזרחות מהותית"
הניתוח שמספקת בל"ד להפיכה המשטרית ולמחאה מציב אותן כעניין של חילופי אליטות גרידא – בין ה"ציונות החילונית" לבין "הציונות הדתית-מתנחלית". מתוך תפיסה זו, רואה בל"ד בציפייה מהאוכלוסייה הערבית להשתתף במחאה "עזות מצח" של המפגינים היהודים.
מה צריך, אם כן, לעשות? בל"ד אינה מציבה אלטרנטיבה קונקרטית. לניסוחה, "רק מאבק לכינון דמוקרטיה מהותית יעצור את המהפכה השיפוטית". היא דורשת מהיהודים להכריע קודם כל, ולפני כל שיתוף פעולה, בין "תפיסת העליונות היהודית" לבין "דמוקרטיה מהותית" עם "שוויון אזרחי מלא". "תבואו אלינו כשתהיו מוכנים", אומרים בל"ד – "עד אז לא מדברים!". אך החלטת בל"ד לפרסם מודעה בעיתון הציוני "הארץ", עיתונה העברי של המחאה, מנוגדת כשלעצמה לדרך המוצעת במודעה עצמה. מה משמעות הפרסום אם לא קריאה להשתתפות?
הגוש נגד הכיבוש חיוני
המחאה היא תהליך הנמצא בהתהוות מתמשכת, בו בוחשים אינטרסים שונים. התנודות בתוך המחאה, בזמן המחאה ונגד המחאה משפיעות על המשתתפים בה באופן שונה בתכלית מאשר על היתר.
לכן חיוני לקדם סיסמאות כגון "אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש", ולטפח את "הגוש נגד הכיבוש" הפועל בתוך המחאה מראשיתה. בהקשר זה באים לביטוי גם מאורעות שכם, ג'נין, חווארה והמתנחלים מבצעי הפוגרומים. חיוני לבטא מסרים נגד "העליונות היהודית" וגם להדגיש את תפקידו של בית המשפט בשימור העליונות היהודית ובהגנה על פשעי צבא הכיבוש. כל אלה אפשריים רק בפעילות מתוך המחאה ולא בנבדל ממנה.
הניסיון להעמיק את מסרי המחאה אינו פשוט, וייתכן כי הניסיון ייכשל. אך אין לוותר עליו לפני חקירת כל האפשרויות. השבוע נשא דברים בהפגנה בקפלן סרבן הגיוס החדש יובל דג (ר' עמוד 4) והשתתף בה יו"ר חד"ש-תע"ל ח"כ איימן עודה. סמלי הפטריוטיזם הישראלי, הדגל והמיליטריזם המאפיינים את המחאה בהחלט מרתיעים את אלה הדוגלים בדמוקרטיה אמיתית. אף על פי כן, חיוני לתחזק את ההפגנה הפועלת בתוך ההפגנה. משתתפיה מעטים עדיין, אך מארגניה משתפרים ולומדים תוך כדי תנועה. חיוני לגייס אליה משתתפים נוספים, ערבים ויהודים, גם בטרם הושגה ביניהם הסכמה מלאה.
