טרם הוכרע מי ירכיב את הממשלה הקרובה: הימין הפשיסטי בתמיכת הגזענים והחרדים, או הימין הליברלי בתמיכת השמאל הציוני שהצליח, איכשהו, לקום מן הקרשים. המילה "אסטרטגיה" תיארה מהלכים רבים בבחירות שהובילו, שוב, את המערכת הפוליטית למבוי סתום. רבות דובר על אסטרטגיה, אבל המפלגות הציוניות, החרדיות ורע"מ אינן מציעות ברובן המכריע אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם המשבר הכלכלי והחברתי שחולל נגיף הקורונה, ועם הכיבוש המתמשך כבר חצי מאה.

יש הסבורים כי "תם עידן המפלגות" ולפיכך אין מקום לחלופות, פרוגרמות או מצעים שונים. לפי טענה זו, הכל היום אישי והאישי היה לפוליטי. אמצעי התקשורת ההגמוניים, אלה שבידי הבורגנות, תורמים רבות לחיזוק הסברה לפיה "אין יותר אידיאולוגיות ואין יותר מפלגות".

הכל, אבל הכל, הסתכם בבחירות האחרונות ובאלה שקדמו להן בשאלה "כן-ביבי" או "לא-ביבי". מעיון במצעים של המפלגות השונות אפשר להגיע למסקנה הנמהרת שאכן זה כך. רוב מפלגות "כן ביבי" (הליכוד, ש"ס ויהדות התורה) לא הציגו כלל מצע. אך במחנה ה"לא-ביבי", תקווה חדשה של סער בימין או מרצ בשמאל הציוני, למשל, אכן טרחו והפיצו מצעים והצעות שונות. ימינה של נפתלי בנט ("כן-ולא-ביבי") אף פרסמה את "תוכנית סינגפור" שזכתה בהתייחסות תקשורתית מסוימת, וכוללת מצע סדור ובו משנה כלכלית קפיטליסטית קיצונית.

בכל מקרה, דיון לעומק בשאלות היסוד של מדינת ישראל לא נוהל כאן ואף לא בשלוש מערכות הבחירות הקודמות שנערכו בשנתיים האחרונות. סביר להניח שכך יהיה המצב גם במערכת הבחירות החמישית העומדת בפתח.

ההבחנה בתחילת המאמר בין ימין פשיסטי לימין ליברלי אינה מקרית. התמיכה בבנימין נתניהו או ההתנגדות לו מפרידה ביניהם. אבל יש להם הרבה מן המשותף – ולא רק במישור האידיאולוגי: התמיכה הבלתי מסויגת בקפיטליזם הניאו-ליברלי.

 

הבסיס החברתי

מצביעי ש"ס, הליכוד או רע"מ הם שונים ודומים. הם שונים באורח חייהם ובדתם. אך דומים ברובם הגדול  בהשתייכותם לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית. מצביעי מפלגות אלה הם ברובם שכירים; כולם נפגעו מהמדיניות הניאו-ליברלית שמוביל הליכוד בשנות שלטונו הממושכות. רובם אינם עובדים מאורגנים, ומנהלים מאבק יום-יומי להישרדותם ולהישרדות משפחותיהם. קרב זה החריף מאוד במהלך שנת הקורונה האחרונה.

נתניהו ראה את הנולד וחיזק מנגנוני רווחה קיימים (אלה שדאג לכרסם במשך עשורים): העניק דמי אבטלה לתקופה ממושכת, תמך כלכלית בבעלי עסקים קטנים ובינוניים ואף הזרים מיליארדים למערכת הבריאות המורעבת. הוא לא יחיד בכך ובוודאי אינו "קוסם". כל ידידיו, מנהיגי הימין הניאו-ליברלי, נהגו כך – מאנגלה מרקל בגרמניה שבצפון, דרך דונלד טראמפ בארה"ב ועד ז'איר בולסונרו בברזיל שבדרום.

זו לא הייתה "פניית שמאלה" או "אימוץ עקרונות מדינת הרווחה", כפי שתיארו את המהלך פרשנים כלכליים בעיתוני הממסד.    זה חלק מניסיונם לשמור על ההגמוניה הפוליטית במהלך הסערה החברתית שעורר משבר הקורונה. במקרה הישראלי יש להוסיף את החיסון ההמוני של כמחצית האוכלוסייה, וכן את העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל ובהתנחלויות שבשטחים הכבושים, החיוניים עד מאוד לתפקוד התקין של חלקים במשק הקפיטליסטי ובהם ענף הבנייה ואזורי התעשייה בגדה.

כך, בבחירות האחרונות הצביעו המוחלשים ביותר עבור החזקים ביותר. אך יש לתקן את ההכללה: לא כל המוחלשים יצאו להצביע. הליכוד איבד כשליש מכוחו במעוזיו ההיסטוריים בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות. הרשימה המשותפת (שכללה בעבר את רע"מ) איבדה אף היא כשליש מתומכיה שלא הגיעו לקלפי.

מיותר לציין שמדיניותו הכלכלית והחברתית ארוכת השנים של נתניהו היא לחזק את החזקים, להעצים את השליטה של בעלי ההון המקומיים והתאגידים הזרים (בעיקר האמריקאיים) על הכלכלה והחברה בישראל. אין זה מקרה שבדרכו להבטיח את המשך שלטונו ולחלץ את עצמו מהמשפט בגין מעשי שחיתות, פגש נתניהו את ח"כ מנסור עבאס ומפלגתו רע"מ האסלמית-שמרנית. הייתכן שמדובר רק בהתלכדות אינטרסים אישיים-פוליטיים, או שבין נתניהו ועבאס יש מכנה משותף עמוק יותר?

 

הריבוד בחברה הערבית 

הציבור הערבי הוא החלק העני והמופלה ביותר בחברה בישראל, אבל בעשורים האחרונים – עשורי נתניהו – התחולל בתוכו תהליך של ריבוד מורכב.

בשנות ה-50 וה-60, תחת הממשל הצבאי, הייתה החברה הערבית חברה של עובדי אדמה (פלאחים) ושכירים. עם הסרת השלטון הצבאי והתפתחות הקפיטליזם הישראלי, הצמיחה חברה זו מעמד בורגני קטן. הכוונה איננה לזעיר-בורגנים, שצמחו בחברה הערבית אף הם, אלא לשכבה חברתית עשירה יחסית, שצברה את הונה בעיקר במסחר ונמנית עם מטיביה של התנועה האיסלמית.

זו שכבה חברתית שאינה מעוניינת לקדם שום סדר יום חלופי לסדר החברתי הקפיטליסטי (בניגוד לחד"ש) ואף עושה שימוש בדת ובמנגנוניה (בדיוק כמו הבורגנות היהודית השולטת בישראל) כאמצעים להרדמת המאבק המעמדי ולהצדקת הסדר החברתי הנצלני.

האינטרסים המעמדיים שמשרתים הליכוד, ש"ס ורע"מ דומים בכך עד מאוד. רע"מ היא הביטוי לניסיון להשתלב בקפיטליזם – תוך שמירה על היבדלות דתית-מוסלמית.

 

הלבנוניזציה החלקית של הקפיטליזם הישראלי

יהדות התורה, ש"ס, הציונות הדתית ורע"מ, מלבד אידיאולוגיה ימנית-שמרנית משותפת (ובמקרה של מפלגתו של סמוטריץ' – אף פשיזם וגזענות), מקדמות כולן את פרויקט ה"לבנוניזציה" של הקפיטליזם הישראלי.  קרי: משטר של מפלגות עדתיות וסקטוריאליות המוכנות לשרת את הסדר החברתי הקיים, בתנאי שיקבלו את "המגיע להן" במסגרת חלוקת השלל.

אך בשונה מלבנון, בישראל יש מגזר של הבורגנות השולט בכיפה ביד רמה: זו הבורגנות הגבוהה, הגברית והאשכנזית ברובה המקושרת היטב לגלובליזציה הקפיטליסטית. זו משליטה את סדר יומה בישראל כבר יותר מ-40 שנה.

סדר היום של הבורגנות הישראלית הגבוהה משלב רתימה של המדינה ומגנוניה לצרכיה, העמקת הפערים החברתיים והניצול  המעמדי, הפיכת  המשק  המקומי  לניאו-קולוניה  של האימפריאליזם האמריקאי; והמשך הכיבוש לשם מקסום רווחיה הישירים או העקיפים – קרי: גידול ללא הפסקה של התעשייה הצבאית הנמצאת בתהליכי הפרטה מואצים.

 

כולם היו בניו

ביבי מוקצה מחמת מיאוס בקרב יותר ממחצית הבוחרים, ובתום מערכת הבחירות הרביעית בשנתיים האחרונות שוב כשל בהבטחת הרוב הדרוש להקמת ממשלת ימין יציבה. הוא הפסיד גם את הרחוב (ר' ההפגנות ההמוניות נגדו ערב הבחירות) וחלק לא מבוטל מהתקשורת הממסדית סולד ממנו.

אך ההישג ההיסטורי של נתניהו הוא האיחוד תחת הנהגתו של כמעט כל הממסד הפוליטי בהגנתו על הסדר הקפיטליסטי ההגמוני.

הליכוד, יש עתיד, ש"ס, כחול-לבן, ישראל ביתנו, ימינה, יהדות התורה, תקווה חדשה ולאחרונה רע"מ מוכנות להתייצב ללא סייג מאחורי מדיניותו הכלכלית והחברתית של ראש הממשלה היוצא (… ואולי הנכנס). העבודה בראשות עמיר פרץ ומירב מיכאלי השמיעה קולות סוציאל-דמוקרטיים, אבל במבחן התוצאה, שר הכלכלה עמיר פרץ ושר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי לא קידמו שום שינוי, ולו המזערי ביותר, במדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו. למרצ מצע סוציאל-דמוקרטי עקבי, אך המפלגה אינה שוללת את הקפיטליזם.

נכונותן של העבודה ומרצ להצטרף לכל ממשלה "בלי ביבי" תחת פיקודו של הימין הקיצוני הניאו-ליברלי מנטרלת כל יומרה לשינוי המדיניות הכלכלית והחברתית, ואף את היומרה לאתגר את המשך הכיבוש הממושך של השטחים הפלסטיניים. מעשה עמיר פרץ בהצטרפותו לממשלת ביבי עלול לשוב עם הצטרפות מירב מיכאלי לממשלת לא-ביבי.

 

אין שינוי בגוש השינוי

לאחר שנודעו תוצאות הבחירות – המנציחות את הפלונטר הפוליטי ולא מתירות לשום גוש להקים ממשלה – בגוש המפלגות שמתנגדות לנתניהו, המכונה גם "גוש השינוי", מדברים על מתווה ראשוני להקמת ממשלה. המתווה המדובר עוסק אך ורק בחלוקת השלל. אין בו שום רמז לרצון לשנות את מדיניות ממשלת נתניהו. במילים אחרות: אין שינוי בגוש השינוי.

אבל מן ההכרח לשנות. כי "חזרת המשק לתפקודו", אין פירושה שהמשבר שהתחולל בשנה האחרונה הגיע לקצו. לראייה: חרף "החזרה לעבודה", הרי בתום הסגר השלישי עומד שיעור האבטלה על יותר מ-15%, או כ-650 אלף עובדות ועובדים ללא עבודה. העוני גובר (ר' דיווחי איגוד העובדים הסוציאליים) ותשלום דמי האבטלה עומד להסתיים ביוני הקרוב. אין, בינתיים, תקציב מדינה או הצעת תקציב. המדיניות הכלכלית והחברתית מתנהלת טלאי-על-גבי-טלאי תוך הקפדה על המשך ההפרטות והפגיעה בשכר העובדים ובתנאי עבודתם. גם המיליארדים שהוזרמו למערכת הבריאות לשם מאבק בנגיף עומדים להיפסק.

הפלונטר הפוליטי יידרדר בקרוב למשבר חברתי עמוק, וגוש השינוי אינו מציע חלופה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת. גם ההסתדרות יצאה לחל"ת מזה חודשים ארוכים ואינה מגלה שום רצון לאתגר את מדיניות הממשלה ולקדם מאבקי עובדים לשינוי סדר היום הכלכלי והחברתי. ההיפך הוא נכון – ההסתדרות הושיטה יד לנתניהו ומוכנה להושיט יד לכל ממשלה ניאו-ליברלית שתמשיך בדרכו, עמו או בלעדיו.

אפרים דוידי