על התערבותו הבוטה של שר החינוך גלנט: יומן פרס ישראל בעידן נתניהו

ביום רביעי שעבר (10.3), קצת אחרי שמונה בערב, צלצל הטלפון. הייתי כנראה שקוע בהרהורים אבל נגשתי והרמתי את השפופרת לשטף דיבור שממנו קלטתי כמה מילים: "עמית סגל, ערוץ 12, פרס ישראל". חשבתי שמדובר באיזה סקר דעת קהל ואמרתי שאינני צופה בטלוויזיה ואינני מעוניין להשתתף. בצד השני התעקשו, והסבירו לאט יותר וביקשו את תגובתי. אט-אט התחלתי להבין. אבל כל העניין נראה לי תמוה וחשוד כמתיחה, ואמרתי שבכל מקרה זה לא לעניין להגיב על דברים שאינם ידועים לי.

לאחר שתי דקות צלצל הטלפון שנית עם אותו סיפור. בשלב זה אמרתי ששמעתי על כך לראשונה משיחת הטלפון הקודמת, אינני יודע במה מדובר, ואני מסרב להתייחס. הם התעקשו שזה תפקידם (כעיתונות חוקרת – עלק), ואני התעקשתי שאינני עונה, ובקשתי מהם לרדת מן הקו.

פניתי למחשב לנסות לברר במה העניין ומצאתי כמה הודעות ברכה ותמיכה מחברים וממכרים. עדיין לא הבנתי במה מדובר, ובקשתי לשלוח לי מידע. כמה מהם עשו זאת וכך הגעתי לידיעה הבאה:

"עמית סגל דיווח הערב בערוץ 12: משפט קטן בהודעה שפרסם אחר הצהריים משרד החינוך מסתיר מאחוריו דרמה גדולה. 'טרם התקבלה החלטה סופית לגבי תחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב'. הסיפור הוא כזה: בשבועות האחרונים החליטה הוועדה להעניק את פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך ממכון ויצמן על פועלו בנושא סיבוכיות חישובית".

ועוד נאמר בידיעה: "שר החינוך, יואב גלנט, שתחת סמכותו פרסי ישראל, גילה שגולדרייך חתום על פניה לפרלמנט הגרמני לבטל את ההכרה בתנועת החרם על ישראל בי.די.אס כתנועה אנטישמית. גולדרייך גם הגדיר את חיילי צה"ל פושעי מלחמה. צריך לזכור – בג"צ כבר קבע שלשר החינוך אין סמכות להתערב בפרס, וגם שאין לקשור בין התבטאויות מקוממות לבין מתן הפרס. לכן גלנט פנה לחברי הוועדה ודרש מהם לבחון מחדש את הפרס, בהינתן העניין. 'מצב הדברים שבו הפרופסור יקבל בידו האחת מהמדינה את הפרס היוקרתי ביותר ובידו האחרת מקדם את ענייניה של תנועה החותרת תחת קיומה של ישראל הוא אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת'".

"לא ברור מה תעשה הוועדה – ועדיין לא ברור מה יעשה גלנט עצמו אם זו תתעקש להעניק את הפרס. עד הרגע האחרון לא נדע אם ביום העצמאות הקרוב, ראש הממשלה, הנשיא ושר החינוך יעניקו את הפרס למי שפעל למען תנועת החרם על המדינה" – סיכם סגל במהדורת החדשות.

 

מפרקים את הידיעה

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי עם קריאת הדברים היא הסתירה בין התיאור העובדתי שבפסקה השלישית לבין המסגור המערכתי בפסקה האחרונה, שלא לציין את הסילוף המכוון בדברי השר.

באשר להגדרת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, לא זכור לי שאי פעם אמרתי או כתבתי דבר כזה. אם הכוונה בדברים אלו היא שכל חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה, הרי שזו אינה דעתי. מצד שני, ברור שחלק נכבד מפעילות צה"ל (ע"ע "נוהל שכן" או "החזרת עזה לתקופת האבן") מהווה פשע מלחמה, אלא שהפושעים אינם החיילים הפשוטים אלא המפקדים הבכירים.

בשלב זה ניתקתי את הטלפון. הלכנו לארוחת ערב וכאשר חזרנו מצאתי בדוא"ל שלי בקשה להתראיין ב"מה בוער" בגלי צה"ל. עניתי באותו לילה כדלקמן: "אני ממש לא מוצלח בפורמט כזה – אפילו התקשיתי לעשות סרטון של דקה עם ברכות לחברים… אני מסוגל לנסח תשובה קצרה בכתב, אבל מעדיף שלא לעשות זאת כעת, מפאת השעה המאוחרת וחוסר חדות מסוים הנובע ממנה".

ביסודו של דבר, כפי שנאמר בדיווח הארוך יותר ששודר באותו לילה, לא מדובר בתמיכה בחרם אלא בהתנגדות לטענה שכל ביקורת חריפה על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים וכל התארגנות פוליטית נגד מדיניות זו (החרם, למשל) היא אנטישמיות. זאת הייתה המהות של העצומה שהוגשה לפרלמנט הגרמני ועליה חתמתי יחד עם יותר מ-200 מרצים מכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. כמובן, שכל זה אינו מעניינו של שר החינוך – ועדיף היה שהשר ישקיע את כל זמנו בניסיון לשפר את ביצועי משרדו בכל הקשור להתנהלות תחת הקורונה, שהציון "נכשל" הוא מחמאה לגביהם.

 

סרבן ראיונות

למחרת בבוקר, ביום חמישי, כבר קיבלתי מבול של הודעות דוא"ל של מברכים, מאחלים ותומכים, ונאלצתי לענות להם באופן יותר לקוני מן הרגיל אצלי. כמו כן, הגיעו שתי בקשות נוספות לראיונות עליהן עניתי כדלקמן.

לחדשות ערוץ 13 השבתי: "לצערי עלי לסרב לפנייתכם כיוון שאני לא מרגיש נוח במתכונת של ראיונות פינג-פונג שיש לענות עליהן על המקום. אשמח לענות לכל שאלה בדוא"ל – אבל אני חושש שזה לא מקובל עליכם. בכל מקרה לא אהיה זמין היום עד סביבות השעה 15:00".

עוד הבהרתי: "כל העניין לא נראה לי חשוב. בפרט כל הפרסים מיותרים בעיני, אוכל לפרט בכתב. מנגד אנחנו שנה במשבר חברתי עמוק עם ממשלה לא מתפקדת שמוצאת זמן להתעסק בשטויות (שבמקרה הנוכחי אפילו אינן בסמכותה)."

בעניין האחרון ראוי להשמיע יותר דעות של חוקרי מדעי החברה ונפש."

מחדשות 12 פנו בשעות אחה"צ והתעקשתי לענות בכתב:

"אין לי בעיה לענות על השאלות למרות שחלקן מעמידות פנים – כי הרי ידוע לכם שלא 'חתמתי על מסמך אשר קורא להחרים את ישראל' – אבל אני מודע לכך שזאת פרקטיקה עיתונאית מקובלת. זה ממש לא סיפק את העורכים וקיבלתי שורה של שאלות. להלן השאלות ותשובותי להן:

 

מה אתה חושב על כך ששר החינוך לא מעוניין להעניק לך את פרס ישראל כיוון שלטענתו חתמת על מסמך הקורא להחרים את ישראל?

אם השר טוען כך הרי שהוא טועה או משקר במודע. לא חתמתי על מסמך הקורא להחרים את ישראל אלא חתמתי על מסמך אשר מסביר שהביקורת החריפה של ארגונים  שונים –  ובכללם הבי.די.אס. – על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים והקריאה לסנקציות כלפיה בשל מדיניות זו אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית. זו פעולה פוליטית לגיטימית (למרות שניתן לחלוק על טענותיה ומסקנותיה). נוסף לכך, נראה שהשר פועל ללא סמכות חוקית ובניגוד מפורש למשפט הנוהג. אלא שפעולתו הפסולה הזו של השר זניחה ביחס למחדליו ולמחדליה הממשלה בה הוא חבר בניהול המשבר החברתי הנוכחי (ע"ע קורונה).

 

האם אתה אכן מעוניין לקבל את פרס ישראל?

שאלה זאת אינה רלוונטית. אני מניח שכל אזרח ישראלי מעוניין לקבל פרס זה ממגוון סיבות. אבל למעשה, אני מתנגד עקרונית לפרסים, אלא בהינתן שהם קיימים – יהיה זה טיפשי מצידי לסרב לקבל פרס.

 

במידה שבעקבות החלטתו של גלנט הפרס יישלל ממך, האם תילחם על זכותך לקבלו?

אני מעדיף שלא להתייחס לשאלה הסופר-היפותטית הזו. לא ידוע לי אם אני מועמד לקבלת את הפרס, קל וחומר שהוא הוענק לי או עשוי להישלל ממני. כמובן ששמעתי על כך בתקשורת, אלא שלא נראה לי שראוי להתייחס לשמועות אלו כעובדות. גם אם השר גלנט אישר את השמועות הללו בתקשורת, לא מדובר במקור אמין של מידע.

 

האם אתה מתחרט על חתימת המסמך הקורא להחרים את ישראל והאם אתה עדיין עומד מאחוריו?

שוב ושוב: המסמך אינו קורא להחרים את ישראל אלא מסביר שהביקורת החריפה של ארגונים  שונים –  ובכללם הבי.די.אס. – על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים והקריאה לסנקציות כלפיה בשל מדיניות זו אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית ופעולה פוליטית לגיטימית. אני עומד מאחורי חתימתי על מסמך זה.

עד כאן דיווח מקוצר על יומיים בחיי, די מטורללים יש לציין, בסאגה של מתן פרס ישראל בעידן נתניהו. אם אצל קוראי "זו הדרך" נוצר הרושם שאת תשובותיי ניסח עורך-דין, טעות בידכם. את התשובות ניסח בן של עורכת-דין, אנוכי.

רבים מידידיי וחברי הביעו חששות מעוגמת נפש הכרוכה בלחיצת ידם של שני מנוולים ראשיים: ראש הממשלה ועושה דברו שר החינוך. עוגמת נפש זאת הינה זניחה ביחס לעוגמת הנפש שיש לי כל יום ממדיניות הממשלה, וזאת מבלי לציין את הסבל הממשי החמור יותר של רבים שהם קורבנות ישירים של אותה מדיניות נפשעת ומטומטמת.

עודד גולדרייך