רעש תקשורתי סביב עסקה גדולה, כמו זו בה רכשה חברת הענק אינטל את החברה הישראלית מובילאיי למערכות נהיגה חדישות במרס השנה, כמו גם יחסי ציבור מעולים של חברות הענק השולטות בשוק הטכנולוגיה, יוצרים הד ציבורי חזק במיוחד. בדרך כלל מדגישים הפרסומים את התרומה המדהימה של ההמצאה לחיי היומיום ובכלל לאנושות.
ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי תקע סיכה בבלון האופוריה הטכנולוגית. במאמרו במוסף "ממון חג" ("ידיעות אחרונות", 16.4), שיתף את הציבור בתחזיותיו החברתיות לגבי הצפוי לקרות בעידן המחשבים והבינה המלאכותית.
ראשי מובילאיי בבורסה בניו יורק (צילום מסך)
האנושות, כתב הררי, "קרוב לוודאי תשתנה. התפתחות הבינה המלאכותית עשויה להביא גם לכך שהאנושות תתפצל לאליטה קטנה של בני אדם משודרגים, ולהמונים חסרי כל כוח כלכלי או פוליטי. כך למשל המכונית האוטונומית עשויה להגדיל מאוד את אי–השוויון בחברה. כיום, עשרות אלפי נהגי מוניות, נהגי אוטובוסים ונהגי משאיות מרוויחים מרשת התחבורה שלנו, ועבודתם נותנת להם גם כוח פוליטי לא מבוטל. הם מסוגלים להתאגד, ואם הממשלה עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם, הם יכולים להשבית את התנועה. בעוד כמה עשרות שנים, כל הכוח הכלכלי והפוליטי הזה עשוי להתרכז בידיהם של כמה מיליארדרים השולטים בכמה חברות היי–טק שפיתחו את האלגוריתמים שמנהלים את מערכת התחבורה.
במקביל, התקדמות הביוטכנולוגיה תאפשר בפעם הראשונה בהיסטוריה לתרגם אי–שוויון כלכלי לאי–שוויון ביולוגי. העשירים יוכלו לשדרג את היכולות הפיסיות, השכליות והרגשיות שלהם ושל ילדיהם… ודווקא אז, כשיהיה צורך חסר תקדים בהתערבות המדינה, המדינה תאבד את האינטרס שלה לדאוג לחינוך ולבריאות של ההמונים".
בין לנין להררי
בקוראי את התחזית של פרופ' הררי, נזכרתי בניתוח של משמעות הקידמה הטכנולוגית שהביא ו"א לנין בספרו "האימפריאליזם שלב עליון של הקפיטליזם", שפורסם לראשונה החודש לפני מאה שנה. בהקדמה לספרו כתב:
"בניינן של מסילות הברזל נראה כעניין פשוט וטבעי, דמוקרטי, תרבותי, ציביליזטורי; כך הוא נראה בעיני הפרופסורים הבורגניים…". אך בתנאים של שליטה של "הקניין הפרטי על אמצעי–הייצור בכלל, נהפכה כל הבנייה הזאת לכלי–לחץ על מיליארד אנשים". באותו מיליארד כלל לנין את הפועלים, אותם כינה "עבדיו השכירים של ההון", ואת תושבי הקולוניות והארצות התלויות.
הן לנין לפני מאה שנה והן הררי בימים אלה התריעו מפני המשמעות הכלכלית–חברתית מרחיבת הפערים של ניכוס השליטה בהישגי הטכנולוגיה והמדע בתנאים של קפיטליזם מונופוליסטי – ניכוס בידי קומץ של אוליגרכים פיננסיים (בלשונו של לנין) או בידי "כמה מיליארדרים השולטים בכמה חברות היי–טק" (בלשונו של הררי).
ההבדל המהותי בין הניתוח של לנין לבין זה של הררי טמון בדרך שכל אחד מהם מציע להצלת האנושות מהאובדן הטמון בעצם שליטת ההון, ובמיוחד בשליטתן של חברות הענק הבינלאומיות. בעוד שהררי מביע תקווה "שבני האדם יתעוררו בזמן ויתחילו להתמקד במציאות של המאה ה-21 במקום בחלומות על עבר שלא יחזור", לנין שרטט את הדרך בה יוכלו העבדים השכירים של ההון לשנות מן היסוד את המבנה החברתי ולהחזיר לידי העובדים (ה-99%) את מה שההון ("שניים–שלושה טורפים" בלשונו של לנין) גזל מהם במשך דורות.
תפקיד הקומוניסטים
ודאי שחשוב לחשוף את אי–הצדק החברתי הנוכחי ולהתריע מפני האסון של גלגול אי–השוויון הכלכלי באי–שוויון ביולוגי, הטמון בעצם ריכוז כל הכוח הכלכלי והפוליטי בידי אינטל, גוגל וייתר חברות הענק. אולם לחשיפה כזאת, כפי שמלמד מאמרו של הררי, יכולים להגיע גם אקדמאים בורגניים, הסולדים מפתרון המבוסס על גיבוש כוחו המאורגן של מעמד העובדים ועל מהפכה חברתית.
ריקבון הקפיטליזם המונופוליסטי, עליו דיבר לנין בפירוט, אינו חוסם את הדרך בפני ניצול כוח העבודה השכיר לצורך פיתוחים טכנולוגיים כמו מחשבים ובינה מלאכותית. ריקבון הקפיטליזם טמון בכך, שהעבודה המשיגה את ההישגים המדעיים–טכניים מתורגמת לאי–שוויון כלכלי עצום. הבעיה היא, שאם הקפיטליזם ימשיך להתקיים, המיותרים בשוק העבודה יהפכו, בעיני קומץ המיליארדרים והפוליטיקאים שלהם, למיותרים שאין להשקיע כלל בחייהם ובבריאותם.
כיום ברור יותר מאי–פעם בעבר, כי לחברת עובדים השמה את האדם במרכז, המעבירה את העושר מהאוליגרכים לידי החברה, המיישמת שוויון חברתי, לאומי ומגדרי, כלומר לחברה סוציאליסטית, משמעות שהיא אפילו מעבר לצדק חברתי: ללא מימוש שוויוני של הישגי המדע, כזה שיבטיח חיים משופרים לכולם, הרי להמונים חסרי הכוח הכלכלי והפוליטי, כביטויו של הררי, לא מובטח עצם הקיום.
האסון הטמון בהמשך קיומו של הקפיטליזם הדורסני המונופוליסטי מטיל אחריות רבה עוד יותר על הקומוניסטים. נוכל לממש את אחריותנו, כאשר נעדכן את הניתוח המעמדי וניצור סינתזה מהפכנית בינו לבין הניסיון העצמי שצברו העובדים וכלל המדוכאים במאבקיהם היומיומיים.
תמר גוז'נסקי
