הסוציולוג הדגול זיגמונט באומן כתב על הפוסט–מודרניזם שהוא "ניצחון הרעיון הליברלי על החברה הליברלית". לדידו, הפוסט–מודרניזם מבטא את קריסתו של הרעיון הליברלי לתוך עצמו, כאשר הטלת הספק, הביקורת והאוניברסליות האופייניות למחשבה הליברלית הופכות להטלת ספק וביקורת על הטלת הספק, הביקורת והאוניברסליות עצמן.
מאחר שהפוסט–מודרניזם, בהכללה, טוען שאין אמת אובייקטיבית וכי הכל עניין של פרשנות ונרטיבים, גם המחשבה הליברלית (וכך גם הדמוקרטית, הסוציאליסטית ועוד) נתפסת כעוד נרטיב וכעוד גישה שניתן לדחות בשם "אמיתות" חלופיות.
כאשר מוטל ספק בהטלת הספק בשם הספקנות, כאשר פוסלים את הדמוקרטיה בשם הדמוקרטיה (דהיינו בשם הזכות הדמוקרטית להעביר ביקורת), כאשר יוצאים נגד השוויון בשם השוויון (קרי, בשם הזכות השווה להחזיק באמונות וברעיונות הדוחים את השוויון), וכאשר דוחים את האוניברסליות בשם "יחסיות תרבותית ומוסרית" – או אז הספקנות, הביקורתיות, הדמוקרטיה והשוויון האוניברסליים (בהם גם האינטרנציונליזם הקומוניסטי) מפנים את מקומם לאחד משניים, או אפילו לשניים יחד: ניהיליזם ("הכל הולך", לכל אחד האמת משלו, וכל "האמיתות" לגיטימיות באותה המידה), ושלטון החזק – אם "הכל הולך", אזי מה שקובע איננו הצדק, האמת או הראוי, אלא מי שמצליח לכבוש את עמדות השררה – הדיקטטור, או מי שקארל שמיט כינה בפשטות "החזק".
הכוונה היא לדמגוג המצליח לגייס לצדו תמיכה רבה יותר מהציבור בכלל, ומבעלי הכוח בפרט. בשני המקרים, הרעיון הדמוקרטי (או הליברלי, עפ"י באומן) יחסל את החברה הדמוקרטית (או הליברלית): הפלורליזם יוביל לניהיליזם, הניהיליזם יוביל לתחרות על כוח גרידא – שכן אם האמת והצדק יחסיים אזי אין מה להתווכח ולהתחרות עליהם – מה שיוביל להשתלטות של רודן שרמאותו אמנותו, רטוריקן מוכשר, דמגוג.
עידן הפייק ניוז (חדשות כזב) בו אנו חיים, עליו נבנות ואותו מטפחות דמויות פשיסטיות כגון טראמפ, אורבן, מודי, בולסנרו, וכמובן נתניהו, מתאפיין בדיוק בתכונות אלה: ניהיליזם, כוחנות ורודנות. כל התופעות הללו, שבבסיסן רטוריקה דמוקרטית אך מהות אוטוריטרית, מאפיינות את הימין הקיצוני, אבל ראשיתן דווקא בשמאל שזנח את המרקסיזם–לניניזם, בהוגים המכונים פוסט–מודרניסטים, חלקם קומוניסטים לשעבר.
אותם הוגי "השמאל הפוסט" הם אלה שבמסגרת מאבקם בהגמוניה ובכוחות הדיכוי והניצול בחברה, הפכו את מושגי האמת והדמוקרטיה ליחסיים, עד כדי קריסתם לתוך עצמם. הם אלה שסיפקו לפעילי הימין הפשיסטי (בהתרשלות ובטיפשות, לא מתוך כוונת זדון, כמובן) כלים להבסת החברה הדמוקרטית תוך נשיאת שמו של הרעיון הדמוקרטי לשווא. אפשר לומר שהחוסר הדיאלקטי של הפוסט–מודרניזם גרם לו לשפוך את התינוק המהפכני עם המים הריאקציוניים.
מאבק מוצלח בהגמוניה ובכוחות הדכאניים והנצלניים אי–אפשר לנהל מתוך תפיסה יחסית של הצדק והאמת. ודאי שלא ניתן להביס כוחות אלה כאשר הרעיון המופשט מנותק מהפרקטיקה שלו, קל וחומר מנוגד לה. היום, אולי יותר מתמיד, יש הכרח במעש, בפרקסיס סדור וברור הנשען על המסורת המטריאליסטית של המרקסיזם–לניניזם, בה רעיונות של שוויון ושל דמוקרטיה נמדדים במימושם, כלומר בהגשמתה בפועל של חברה שוויונית ודמוקרטית. כי על הפילוסופים לשנות את העולם ולא רק לפרשו.
עופר כסיף
