הפקעת רכושם של יהודי הארצות הערביות לפני הגעתם לישראל היא עוול היסטורי ● כמה חבל שהוא הועלה לתודעת הציבור רק כדי לשרת את הימין
מאת יובל דרייר-שילה
במרחק שמונה מאות ושמונים קילומטר מהמקום שבו אני יושב עכשיו, ניצב לו בית, לא רחוק מן הגדה השמאלית של נהר החידקל. הבית הזה – על חצרו הפנימית, גגו המשוטח ומרתפו הקריר, בנוסח הבתים שהיו בבגדאד לפני התקופה המודרנית – כנראה עדיין עומד על תלו. אך זכרם של דורי דורות מבני משפחתי שהתגוררו בו, נמחק ממנו זה מכבר. נמחק ממנו גם זכרם של פרעות של כנופיות נאציות וקול בריחת בני הבית במדרגות אל הגג, וכך גם זכרו של חוק דרקוני שהכריז עליו כמוקפא, ולמעשה הפקיע אותו מידי משפחתי. עתה, כך גיליתי מהדיווחים בתקשורת, נודע לבית זה תפקיד חדש: הוא קלף מיקוח במשא ומתן עם הפלסטינים.
(בתמונה: בגדאד, שנות השלושים של המאה העשרים)
ואין זה סתם קלף מיקוח: הנחתו על שולחן המשא ומתן מסמנת פרק חדש בתולדות עשיית הצדק בין העמים. מעתה, ישנו סוג צדק חדש בעולם: הצדק הקיזוזי. כבר דרשו הפילוסופים הקדומים והחדשים בדבר הצדק החלוקתי, בדבר הצדק המתקן-עוול, ואליהם נוספו אחיהם הצעירים – הצדק המעברי והצדק המאחה, ועוד פתרונות לתקופות של טראומות גדולות ועוולות גדולים שאין עליהם כפרה. אבל לא כמותם הוא הצדק הקיזוזי: זהו סוג מיוחד של צדק שאינו דורש מחסידיו דבר. כל שהם צריכים לעשות הוא לחסר עוול אחד, הנכבה של העם הפלסטיני, מעוול אחר, גירושם והפקעת רכושם של חלק מיהודי ארצות ערב, להגיע לתוצאה המפתיעה – אפס מוחלט. כעת, יוכלו לחזור לנוח בתחושת ניצחון, כי הנה מצאנו מזור. הצדק הקיזוזי כל-כך מתאים למקרה שלנו, כיוון שהוא אחיו התאום של העוול הקיזוזי שקדם לו. כך לפחות במקרה של רכוש יהדות עיראק, שהפקעתו נעשתה בידיעה ובהסכמה של ראשי מדינת ישראל הצעירה, שראתה בכך איזון הוגן לרכוש הפלסטיני הרב שנפל בחלקה.
ראו כמה יפה היא שיטת קיזוז-העוולות. היא מאפשרת לקברניטי המדינה לחלוף להם בכביש המהיר בדרך אל הקרייה בת"א, ליד שכונה קטנה, ממש נחבאת אל הכלים, ששמה גבעת עמל, ופעם היה שמה ג'מוסין. זו שכונה שראתה הפקעת רכוש של ערבים פלסטינים, שלא יזכו לצדק ולפיצוי בכפוף לשיטת הצדק החדשה. עכשיו, יחוו תושביה הנוכחיים, היהודים מהארצות הערביות, גירוש חדש, באדיבות הנכבה הקפיטליסטית של הטייקון יצחק תשובה. זה האחרון רכש את הקרקע עליה הם יושבים מידי המדינה, וכדי להרוויח מהעסקה כמה שניתן, הוא מתכנן לבנות עליה בקרוב קבוצת מגדלים של דירות יוקרה, ולגרש, אגב אורחא, את התושבים קשי היום מבתיהם הצנועים. דרישתם של תושבי השכונה מהמפנים לקבל לפחות את הפיצוי ההגון של "דירה תמורת דירה", נתקלה עד כה בסירוב. כעת הם מפגינים באוהל מחאה קבוע מול בית ראש הממשלה בירושלים.
כמובן, אי אפשר להגיד שראש הממשלה לא שמע את שוועתם: הנה, הוא מוכן לקבל את הדרישה ל-"דירה תמורת דירה", אלא שאת דירותיהם שלהם, לא הנוכחיות אלא הקודמות, הוא מבקש מידיהם של הפליטים הפלסטינים. כך, בתרגיל חשבוני גאוני אחד, הוא הופך שתי דרישות תיקון עוול לתוצאה של שימור עוול אחד גדול.
עתה הצטרפה הצעה חדשה ומחוכמת לשיטת הקיזוז. חבר הכנסת שמעון אוחיון מישראל ביתנו, הציע להכריז על יום זיכרון ממלכתי לציון הפליטות של יהודי ארצות ערב. מוזר, שאחרי שסופר לנו כי העלייה לארץ והקמת המדינה הן נס גלוי, מחליטה דווקא מפלגה ציונית להכריז על העלייה לארץ כעל טרגדיה. אין לכך הסבר אחר מלבד נאמנות יוצאת מן הכלל של ליברמן ושל מפלגתו לעקרונות הקיזוז הנעלים, שהרי בכל מצב אחר לא היו מעזים לטעון כי הגעתם של יהודים לארץ המובטחת, לאחר אלפיים וחמש מאות שנות גלות, היא בגדר אירוע שיש להצטער עליו.
לא אתנגד, כמובן, אם ממשלת עיראק תעשה צדק ביום מן הימים עם סבתי הזקנה, ותחזיר לה ולו חלק מהרכוש שהופקע. ממשלת ישראל יכולה לגשת ולפעול למען מטרה חשובה זו ביום בו יסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותיפתח מחדש האפשרות ליחסים של שיתוף פעולה עם המדינות השכנות לנו. כמה חבל הוא שהעלאת העוול הזה לתודעה הציבורית נעשתה לא כדי לתת לו מענה, אלא כדי להתחרות שוב עם הפלסטינים על עמדת הקורבן.
