הסדרה התיעודית החדשה "הגורם האנושי", המשודרת בערוץ 8 של הוט, עוסקת בעשורים של משא ומתן כושל בין ישראל לפלסטינים מנקודת מבטם של המתווכים האמריקאים: דניס רוס ומרטין אינדיק. שניהם תיווכו במשך שנים בין ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו לבין המנהיגים הפלסטיניים יאסר ערפאת, סאיב עריקאת וחנאן עשראווי.

יושבים: בנימין נתניהו, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון (צילום מתוך "הגורם האנושי")

רוס ואינדיק מבקשים להכות על חטא ולהסביר היכן נכשלו. אך כישלונם הצורב הוא במידה רבה כישלון ידוע מראש. באחד הרגעים המעניינים בסדרה הארוכה והמקיפה של היוצר דרור מורה, מספר אינדיק כי שאל את ברק ואת ערפאת בתום השיחה הסגורה ביניהם על מה הסכימו בענייני ירושלים, הפליטים והגבולות. מדיווחו עולה כי השניים דיברו במשך ארבע שעות אך לא הגיעו להסכמה כלשהי בסוגיות הליבה של הסכסוך.

הסערה האחרונה סביב גלידת בן אנד ג'ריס, מיסודם של בן כהן וג'רי גרינפלד, אשר הסכימו עם החלטת תאגיד יונילבר העולמי להפסיק לשווק את מרכולתה בהתנחלויות, מזכירה במקצת את השאלה ששאל דרור מורה את אינדיק ורוס: "כל המתווכים האמריקאים הם יהודים. מה זה אומר?". אינדיק ורוס הנבוכים הסבירו כי יהדותם ודאגתם לישראל הניעו אותם להשקיע שנים במשא ומתן, תוך ניסיון עקר להשפיע על עמדות ההנהגה הישראלית. לכאורה הייתה זו הונאה: השליחים האמריקאים הרי ידעו בזמן אמת כי "תהליך השלום" לא מניב דבר וכי המצב בשטח מסלים.

אחרי עשרות מבצעים רצחניים בעזה ובגדה המערבית, כשאלימות המתנחלים משתוללת ופלסטינים נהרגים שוב ושוב, כלום תהליך השלום הוא יותר מאחיזת עיניים? הייתכן שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נועד ליצור תחושת שווא של התקדמות לשלום, או אולי, למרק את המצפון הישראלי והאמריקאי? לאינדיק ולרוס אין מענה לשאלות אלה.

לדבריהם, הם נותרו המומים מהתנהגות הישראלים והפלסטינים במהלך תפקידם כמתווכים אמריקאיים. להבנתם האוריינטליסטית, הבעיה נעוצה במזרח התיכון אשר "פועל לפי כללים שונים". הם כמובן לא נותנים את דעתם לאי-השוויון הקיצוני ביחסי הכוח בין הכובש הישראלי לנכבש הפלסטיני, או לחיבוק הדוב האמריקאי שניתן לכל ממשלה ישראלית באשר היא.

בעזרת המרואיינים, חתר דרור מורה לפענח את הפסיכולוגיה של ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית. הוא מראה כי שתי ההנהגות נהנו מתמיכת האליטות האקדמית והכלכלית, ברוח הסכמי אוסלו מ-1993, אשר נוסחו וכוננו בין אקדמאים ישראליים ופלסטיניים ולאחר מכן חתמו עליהם בזריזות ההנהגות הפוליטיות.

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) מוצג בסדרה כמנהיג חלש, פוחז וחסר משמעות. עבאס, ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני פיתחו מערכת יחסים אישית טובה, אך חזרו על הטעויות של קודמיהם. מהסדרה עולה כי האמריקאים האמינו בתמימות שבכוחה של מערכת היחסים האישית בין המנהיגים להחליף את ההסכמה בסוגיות הפוליטיות המהותיות.

בראיון לקראת יציאת הסדרה אמר מורה: "הבנתי שהדבר שהכי פחות התעסקו איתו בתהליך השלום הוא מה שאני קורא לו הגורם האנושי. הכוונה היא למערכות היחסים הבין אישיות שהיו בין המנהיגים ועד כמה זה השפיע על התהליך עצמו". אולם "הגורם האנושי", המתמקד באישים ובמה שנאמר בחדרי חדרים, מפספס את העיקר מבחינת שני הצדדים: עצם קיומו של משא ומתן. בהישג זה הסתפקו ההנהגות. ומדוע בחרה ההנהגה האמריקאית לתווך בין הישראלים לפלסטינים? "שלום במזרח התיכון הוא תמיד נושא אטרקטיבי, זה נושא סקסי מאוד, אני לא זוכר אף מזכיר מדינה שלא רצה להיות מעורב במזרח התיכון", העיד ג'מאל הלאל, המתורגמן של המשלחת האמריקאית. הדיון בסלע המחלוקת לא היה עיקר המפגשים – הנאומים הפומביים והתמונות לתקשורת היו.

העדויות והסיפורים של המתווכים האמריקאים ממחישים עד כמה לא הבינו כלל (או לא רצו להבין) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם וכאשר ישוב להתנהל "תהליך השלום" בחסות וושינגטון, אפשר לשער בביטחון רב כי יוביל לאותן תוצאות. אשר לפלסטינים, אלה ימשיכו לשלם את מחיר הכיבוש הישראלי, המגובה בתמיכת המעצמה האימפריאליסטית.

זוהר אלון