בדצמבר 2018 אישר הפרלמנט ההונגרי חוק המאפשר למעסיקים לדרוש מעובדיהם 400 שעות עבודה נוספות בשנה, וכן עיכוב בתשלום השכר של עד שלוש שנים. צעד זה, שנוסף לצעדים תוקפניים רבים שנקטה ממשלתו הימנית של ויקטור אורבן, עורר הפגנות המוניות חסרות תקדים.
הפגנת עובדים במרכז בודפשט, 19 בינואר 2019 (צילום: אינדקס)
החוק, המכונה בציבור "חוק העבדות", עלול להכריח את ההונגרים לעבוד יום נוסף בשבוע, כאשר התשלום יעוכב ויישחק בשל האינפלציה. החוק עבר תוך עיוות של המערכת הדמוקרטית (בהיעדר דיון פרלמנטרי מעמיק או שיתוף של האיגודים המקצועיים בהחלטה), והביקורת עליו נקשרה במאבק רחב יותר להגנת הדמוקרטיה ההונגרית.
בערב לאחר אישור החוק, התקיימה הפגנה ספונטנית ומאולתרת בכיכר הפרלמנט של בודפשט. למחרת, יזמו סטודנטים מהשמאל מפגש נוסף באותו מקום, שבו היה לי הכבוד לשאת את הנאום הראשון.
בשבועות האחרונים נתקיימו עצרות מחאה רבות ברחבי המדינה. הגדולה ביותר נערכה בבודפשט, בהשתתפות למעלה מ-15,000 מפגינים. לאחר סדרה של הפגנות, הכריזו האיגודים המקצועיים שביתה כללית. בהנהגתם של איגודים מקצועיים וארגוני סטודנטים, התנועה נגד "חוק העבדות" הפכה חזית רחבה המשותפת לכל המפלגות והתנועות המתנגדות לממשלת אורבן.
חשוב לציין שהקרקע לשיתוף הפעולה בין הסטודנטים לאיגודים המקצועיים הוכשרה במארס 2017. אז, הפגינו נגד סגירת האוניברסיטה של בודפשט ונגד צעדי דיכוי כלפי אוניברסיטאות ומכוני מחקר. "סולידריות של עובדים וסטודנטים" הייתה הסיסמה הפופולרית ביותר אז, כמו גם היום.
אשר לאופוזיציה הפרלמנטרית, זו פועלת בתנאי דיכוי חריפים מאוד. חברי הפרלמנט מהאופוזיציה ניסו להציג את דרישות המפגינים בערוצי הטלוויזיה השונים, אך לשווא. כ-90% מהם כפופים לימין הקיצוני השליט, באופנים שונים, ולכן לא דיווחו על ההפגנות באופן מהימן ולא השמיעו את קולות המפגינים. הבקשות של חברי פרלמנט להתראיין – נדחו שוב ושוב.
כמה חברי פרלמנט מהאופוזיציה החליטו להתבצר בבניין הטלוויזיה כמחאה. עד מהרה זרקו אותם באכזריות כוחות הביטחון של חברה בבעלות פרטית של שר הפנים, הגנרל פינטר. זו הייתה נקודת מפנה, ומאז המחאה הפכה המונית ורחבה: יש מחסומים והפגנות בכל מקום במדינה, יוזמות אינטרנט נולדות בזו אחר זו, וכן מופצים חוברות, מנשרים, בדיחות, שירים, קטעי וידאו ומֵמִים אינטרנטיים. יש אווירת "שמחה" של מרד ושל ביטוי המוני של זלזול במשטר אכזרי.
עם האופוזיציה לאורבן נמנים כעת כוחות רבים ומגוונים –שמאל סוציאליסטי, שמאל ליברלי ואף ימין שמרני. למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביניהם, כולם מהדהדים את דרישות האיגודים המקצועיים ואיגודי הסטודנטים. המפגינים עתה דורשים, לבד מביטול חוקי העבודה החדשים, גם את ביטול בתי הדין המנהליים החדשים שהוקמו במדינה ואת ביטול הרפורמה בתקשורת הציבורית. דגלים אדומים הופיעו לאחרונה ברחובות. התקשורת הממסדית ניסתה להסית נגד המפגינים הנושאים דגלים אלה, אך לא הצליחה לפורר את אחדות המאבק.
האיגודים החזקים ביותר הם של עובדי מפעלי הכימיקלים, הרכבות, המגזר הציבורי ותעשיית המכוניות וכן המורים. ואולם, מעמד העובדים ברובו אינו מאורגן: חמש הקונפדרציות של האיגודים המקצועיים מונות בסך הכל כ-100 אלף חברים (בהונגריה 9 מיליון אזרחים).
למרות זאת, המרד של העובדים נגד הממשלה מתפשט באמצעים בלתי–רשמיים. אחרי האכזבות המרירות של 15 השנים האחרונות, הפוליטיקה האלקטורלית נמצאת בשפל, ודומה כי רבים בהונגריה מזלזלים בה. אך הזעם העממי נגד השלטון דווקא מתעורר. המסר הבולט של המפגינים הוא איבה למופעים המגוונים והרבים של המעמד והאליטה השליטים. עבור רבים בהונגריה, זה עניין של "אנחנו או הם".
כך נראים המשטרים הפשיסטיים והפוסט–פשיסטיים בתקופתנו: השלטון פועל לטובת המעמד הקפיטליסטי, אך המעמד הקפיטליסטי אינו מלכלך את ידיו בעצמו. צווים של המנהיג העליון מחליפים את הממשל והמערכת הדמוקרטית, וזאת תוך הסכמה של השכבה הבורגנית.
הממשל עצמו מבטא בוז מופגן כלפי ההמונים. אנשיו של אורבן מרבים לטעון כי ההפגנות ברחוב סובבות רק סביב סוגיית ההגירה. כלי התקשורת הממלכתיים נכנעו לפרנויה טוטליטרית: לדידם, ההפגנות הן תוצאה של קונספירציה זרה המנסה "לערער על הגבריות ההונגרית". את ההפגנות, לפי כלי התקשורת הממסדיים, ארגנו "מרקסיסטים תרבותיים", "פשיסטיות פמיניסטיות", "תומכי גלובליזציה קוסמופוליטית", "הלובי הלהט"בי" ו"האסלאם הקיצוני". האיגודים המקצועיים מכונים "המשרתים של ג'ורג' סורוס".
אורבן סבור, כנראה, כי התעמולה הגזענית תסייע לו להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. לאחר חמש שנים שבהן הצליח להונות פעם אחר פעם, דומה כי לא עוד. התעמולה נגד ההפגנות מחלחלת פחות ופחות. סקרים מלמדים כי 83% מהאוכלוסייה מתנגדים ל"חוקי העבדות", ואלה כוללים כוחות ימין שמרני שמתנגדים לאורבן.
אורבן הוא איש עשיר כקורח. קונגלומרט העיתונות שלו מונה 176 כלי תקשורת. הוא יריב פוליטי מובהק ומסוכן ביותר: פיקח, ערמומי, חרוץ ואכזר. אך דומה כי המזל שלו סוף סוף אוזל. "חוק העבדות" היה צעד אחד רחוק מדי, לבטח על רקע תנאי המחייה המפוארים והפזרניים של משפחתו. כך למשל, העתיק אורבן באחרונה את משרדו אל טירה מלכותית ששימשה את בית הבסבורג במאה ה-15. ההסתה הממושכת נגד המוני המפגינים הייתה אפילו צעד אחד רחוק יותר. ההפגנות נמשכות, ושינוי פוליטי בהונגריה הוא יעד קרוב יותר למימוש.
גאספר מיקלוש תאמש, בודפשט
המאמר התפרסם לראשונה באתר "ג'קובין" ויפורסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
