על חלק מהגג של הקומה השלישית בבניין היפואי הייתה בנויה הדירה המאולתרת שבה התגוררתי עם הוריי ואחיותיי. החלק הלא בנוי והמזופת שימש לנו מרחב פתוח שבו בילינו אנו וחברינו ערבי אביב וקיץ רבים. בהתקרב מועד נישואיי לשמחונת אהובתי, בנינו אבי ואנוכי – בעזרת חברים, שאף הם זה עתה השתחררו כמוני משירות החובה בצבא, חדר נוסף עבור הזוג הצעיר.
המשורר הקומוניסטי אלכסנדר פן, מתוך הסרט "אביבה" (צילום: הארכיון הישראלי לסרטים בסינמטק ירושלים)
על הגג נותר חלק בלתי בנוי, בו ערכנו את מסיבת הנישואין שלנו. הגג רופד במרבדים צבעוניים. התקרובת הייתה צנועה וחברים ערכו, בשיתוף הכלה והחתן, טקס פרודי של טקס החתונה הדתי. השירה והריקודים היו תוצרת עצמית, דבר שלא גרע ואולי אף תרם למצב הרוח המרומם. באחת מפינות הגג, סמוך למעקה הבנוי, הרחב והגבוה, התגודדו שלושת המשוררים. אבי המכונה "דופו", שעבד אז כטייח שכיר, היה חובב שירה זה כבר. השירים המוקדמים ביותר שנשמרו מיצירתו היו ממועד לידת אחותי הבכורה. את שיריו היה רושם בשנים האחרונות, אחרי הגיעו לארץ, בדפי מחברות, אוחז בין אצבעותיו הגרומות והפצועות לרוב עפרון קצר. המשורר השני, מחמוד דרוויש, שעבד אף הוא בימים ההם כפועל בניין בערי המרכז, התגורר בחדר שכור ביפו והתארח לא פעם בבית הוריי. לפעמים ערכו אבי ומחמוד ערביי קריאת שירה לעצמם. השלישי היה אלכסנדר פן. שיריו היו כבר אז מוכרים ומוערכים, אך הממסד פחד מהתכנים המהפכניים בשיריו, החרים אותו ועשה מאמצים להעלימו מהבריות.
פן הקרין נוכחות מרשימה ביופיו. באותה תקופה השתתפנו, מספר חובבי שירה, ובכללם אחותי הבכורה שרה ואנוכי, בחוג לכותבי שירה צעירים בהדרכתו של פן. על מעקה הבטון הונח עבור המשוררים מגש ועליו כוסיות למשקה, בקבוק ברנדי מקומי, מלפפונים כבושים ביתיים ומעט מן התקרובת הצנועה. המשוררים היו מרימים מדי פעם כוסית ונושאים דברי ברכה ואיחולים. הם רוקנו את המשקה לגרונם תוך שהם מרימים את ראשם לרקיע האביבי והצלול של מחצית חודש מארס ומביטים אל הירח המלא והגדול אשר טיפס מהמזרח.
לאחר ההרפיה האלכוהולית הראשונית החלו המשוררים להחליף ביניהם דברי שירה. "מאוד חשוב לי לקבוע את הקצב הנכון, את הריתמוס, את המנגינה. בבולגרית אני מצליח אבל כשאני מנסה לתרגם לעברית… הנה כאן – הצביע על דף במחברתו – רציתי שיהיה… תם – תם, תם, תם, – תם, תם, תם – תם, תם, תם – תם – תם, תם, תם. וזה לא בדיוק מסתדר", אמר אבי וקרא קטע משירו כשהוא מזדקף בטקסיות מה:
אט נפרשת עלטה של ערב
על מדרון רקיע נחשפים הכוכבים
הירח שוב מביט בי ללא הרף
כה נגה הוא המבט – געגועים
אט בלהט שבה לה הנפש וגואה מלבי עולה דמותך ומתגלה
בכפות ידיי אחוש את הכמיהה
לדעת עוד ועוד מעונג סוד האהבה.
"יפה, יפה, אך צר לי מאוד לבשר לך מניסיוני" – אמר פן – "עוד תעבורנה שנים עד שתסתגל שלא לחשוב בשתי השפות בעת ובעונה אחת. ועד לבוא המועד נראה כי תמשיך להתייסר בייסורי השפה." אבי היה מוקסם ממליציות דבריו של פן, ממנגינת דיבורו, מה"ררש" המטרטרת אשר הפיק בין לשונו לחכו, אך נראה שלא כל המלים המליציות היו נהירות לו. פן שב ומזג משקה לכוסיות וללא הקדמה כלשהי החל לדקלם. קולו רועם ומבליט כל אות והופך כל מלה לנקייה מרבב. הוא קרא אחד משירי האהבה המוכרים והאהובים פרי עטו:
היא אותו אהבה, הוא אהב את היין,
ושניהם אהבו ללקט כוכבים.
הירח אהב את שניהם, (נשא מבט אל הירח)
הירח אוהב לאהוב אוהבים.
כאשר פן סיים את השיר עד תום, היו המשוררים מוקפים בחוגגים שמחאו להם כפיים, ביקשו עוד ובמיוחד דרשו לשמוע מפיו את "נגד". פן פנה אליהם ואמר: "חברים, חברים, לפני מספר ימים פגשתי את לילקה ואת דני, הם סיפרו לי שלצורך החלק האמנותי בעצרת האחד במאי המתקרב הוקמה להקה המקיימת חזרות על מסכת המבוססת על הפואמה 'נגד'. נראה שכמה מכם מסוגלים כבר לדקלם את השיר. על כן, שובו נא לחגוג".
החוגגים הריעו והותירו את המשוררים לבדם. "לחיי החתן והכלה, לחיי אבי החתן, לחיי אם החתן, איפה את אמא?", קרא מחמוד דרוויש לעבר המטבח, "לחיי הוריי הכלה, ובמהרה שתזכו לנכד או נכדה" – סיים והרים כוסית. אבי רק לגם מעט. הוא היה נבוך מעט. פן, חילץ אותו מהרהוריו, כאשר פנה אל דרוויש ואמר: "מחמוד, חברי, לכל מבורך נקדיש כוסית נפרדת, כך יזכה כל אחד לתשומת הכוסית המגיעה לו באופן מיוחד". דרוויש ואבי צחקו בקול ופן, כדרכו, הסתפק בחיוך.
"מחמוד, עכשיו אתה", ביקש ממנו אבי, שיקרא משיריו. "גם התרגום של השיר שלי לעברית אינו מושלם.", היסס דרוויש, "מדינת ישראל כבר בת שלוש–עשרה, את אזרחיה הערבים היא עדיין מדכאת באמצעות הממשל הצבאי וכלפי השפה הערבית יוצרים פחד וזלזול. אני מקווה שלא ירחק היום וכולם יכירו כאן את שתי השפות, עברית וערבית, ושזה יהיה סימן אמין ליחסים נאותים בין שני העמים. זה לא כל כך קשה, כי שתי השפות קרובות מאוד, שפות אחיות". "הוו – כמה שאני מסכים אתך" – אמר אבי – "ואתה כבר יודע טוב את השפה העברית, הלוואי שאני אדע עברית כמוך. עכשיו משהו משלך מחמוד. גם כשאתה קורא בערבית שלצערי אני לא מבין, אני נהנה מאוד מהקצב, מהמוזיקה." מחמוד דרוויש, ללא גינוני טקס, באופן צנוע אך בוטח, החל לדקלם בעברית:
ראי,
ביקשתיך, בכפך היפה מכל כף,
טלטלי את ענף הזמן.
וישרו עלי ההווה והעובר
וכהרף עין, תאומים יבואו לעולם,
מלאך ומשורר
ונדע איך הופך שוב הרמץ לאש
בהתוודע אוהבים לחשקם.
——-
סוף הסיפור. אנא – התייחסו אליו כאל סיפור שיש בו שמץ קישוט מפרי דמיונו של המחבר : מחמוד דרוויש לא השתתף, לצערי, במסיבת החתונה.
נסים ברכה
עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב. עוד על ספר הזיכרונות, בגיליון "זו הדרך" 38, עמ' 9:
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/09/G38_2020.pdf
ניתן לקבל עותק דיגיטלי של הספר, בפנייה למערכת:
