כמעט חצי מההכנסות משכר הדירה שמשלמים השוכרים מגיע לכיסם של משקי בית מהעשירון העליון. כך עולה מניתוח שנערך על ידי מרכז אדוה. רבים ממשקי הבית בישראל אינם יכולים לרכוש דירה ואם הם רוכשים, הדבר משפיע לרעה על יכולתם קיים רמת חיים סבירה, כולל השקעה בחינוך הילדים, בבריאות המשפחה ובניצול הפנאי. אלה שאינם רוכשים דירה, פונים לשוק השכירות הפרטי, המאופיין ברגולציה רופפת.

בהיעדר מנגנוני רגולציה חזקים, שוק השכירות הפרטי הופך לזירה שבה הכוח מתחלק באופן בלתי שוויוני בין בעלי בתים לשוכרים. עבור בעלי הבתים, חתימה על חוזה שכירות מהווה עסקה להשאת תשואה מנכס, בעוד שעבור השוכרים מדובר בהבטחת מקום מגורים.

אחוז הגרים בשכירות בקרב כלל משקי הבית עלה מ-24% ב-1997 ל-28% ב-2017. שיעור המתגוררים בשכירות גבוה במיוחד בקרב העשירונים הנמוכים: ב-2017 עמד שיעור משקי הבית שאין בבעלותם דירה בקרב העשירון התחתון על 62%, 44% בקרב העשירון השני ו-38% בקרב העשירון השלישי.

בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת אופציה נרחבת של דיור ציבורי או לפחות של שכירות מוסדית (חברות פרטיות, עמותות וקואופרטיבים המשכירים דירות), בישראל משפחות הפונות לשוק השכירות נאלצות לשכור דירה מאנשים פרטיים המחזיקים בדירות להשקעה.

משקיעים אלו נמנים בעיקר על העשירונים העליונים: בשנת 2017 החזיקו בבעלותם שתי דירות ומעלה 34% ממשקי הבית בעשירון העליון ו-20.8% בעשירון התשיעי. לעומתם, שיעור משקיעי הנדל"ן בקרב משקי בית מהעשירונים הנמוכים נמוך מאוד.

חישוב שערכנו על בסיס נתוני סקר הכנסות והוצאות משק הבית לשנת 2017 של הלמ"ס מעלה כי בשנת 2017, סך ההכנסה משכר דירה עמדה על 15.7 מיליארד שקל. מתוך מהכנסה זו, 6.8 מיליארד שקל הגיעו לעשירון העליון, 2.6 מיליארד שקל לעשירון התשיעי ו-2 מיליארד שקל לעשירון השמיני. במונחים חודשיים, גרף העשירון העליון כ-571 מיליון שקל בכל חודש בשכר דירה.

המשמעות היא שבאותה השנה שלושת העשירונים הגבוהים קיבלו, ביחד, 73% מסך הכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית; ואילו העשירון העליון לבדו גרף כ-44% מהכנסה זו.

מנקודת ראות ציבורית, שכירות פרטית היא ביסודה הסדר של העברת הון מהשכבות מעוטות ההכנסה אל השכבות המבוססות, הסדר המהווה גורם חשוב בעיצוב מפת אי השוויון בחברה הישראלית.