בישראל, הארץ רווית המחאות, אפשר להגיד שגל המחאה החברתית שהחל ב-2011 מעולם לא הסתיים – הוא היה רק בדעיכה זמנית. מאז 2011 ידעה החברה הישראלית כמה מחאות גדולות: מההפגנות נגד שוד הגז, עבור בהפגנות נגד חוק הלאום, ועד המאבקים של קבוצות שונות להגנת הזכויות של האוכלוסיות המוחלשות: נכים, יוצאי אתיופיה ועוד. אחרי בחירות מארס 2020 הייתה לרגע תקווה שנתניהו יופל והמצב ישתנה. אבל אז קמה ממשלת האחדות המכונה "ממשלת חירום", והמחאה התחדשה. מאז היא רק הולכת וגדלה, ובשבועות האחרונים מתקיימות הפגנות ברחבי המדינה, מצפון ועד דרום, כמעט כל יום. הסיבות למחאה רבות ומגוונות: המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה, הטיפול הכושל במצב החירום, וחוברים להם העובדים הסוציאליים, האחיות בבתי החולים, העצמאיים והמובטלים. ובל נשכח, הזעם נגד ראש הממשלה הנצמד לכיסאו למרות שלושה כתבי אישום חמורים.

"מחאת היחידים" – כך כינו אותה בתחילתה. היום כבר ברור שההמונים ברחובות נלחמים על הבית, על הזהות ועל הדמוקרטיה נגד השליט ונגד ידידיו הטייקונים. עשרות אלפים מפגינים במהלך השבוע בבלפור, בקיסריה, בכיכר רבין ובגן צ'ארלס קלור, וזאת מבלי לספור את מאות המפגינים בגשרים ובצמתים. זו מחאה עממית וספונטנית, מחאה שאין בה מנהיג אחד ואין בה מסר אחד.

מפגינים ליד מעון ראש הממשלה בירושלים, במוצ"ש האחרון (צילום: ערן טורבינר)

ההפגנות אינן אלימות, והן מתאפיינות במיצגים תרבותיים ובמחאה סמלית. בין הדוגמאות הבולטות אפשר למנות את מיצגי הסעודה האחרונה והבסטיליה, את מחאת הנשים חשופות החזה ואת המוחים במדיטציה שקטה או בישיבה ברחוב. למרות אופי שלו זה, חותרת משטרת ירושלים לדכא את ההפגנות באלימות ובמעצרים שרירותיים, וזאת תחת שרביטו של ניצב דורון ידיד החולם על תפקיד המפכ"ל. אך נוכחות כוחות המשטרה והשימוש בכוח אלים, בפרשים ובמכת"זיות אינם מרתיעים את הצעירים, אשר מצטרפים להפגנות במספרים הולכים וגדלים.

כערבי, אין זו הפעם הראשונה שאני חווה אלימות משטרתית. אלימות זו הייתה תמיד חלק מכל הפגנה של החברה הערבית, כמו שראינו לאחרונה בהפגנות על רקע הרס בית הקברות ביפו או רצח איאד אלחלאק. כמו החרדים ויוצאי אתיופיה, אנחנו, הערבים, מורגלים היטב להיות בצד הנפגע של אלימות מדכאת מצד שומרי הסדר הקיים.

כמי שמאמין בשותפות ערבית-יהודית, כצעיר ערבי פלסטיני, אני פעיל במחאה בירושלים. אני מרגיש שיש לי סיבות הרבה למחאה נגד הממשלה המנותקת הזו: חוק הלאום שנועד לחסל את הזהות הערבית פלסטינית ואת השימוש בשפה הערבית; חוק קמיניץ המחסל את עתיד הצעיר הערבי; אי-השוויון בזכויות הלאומיות והאזרחיות; האלימות בחברה הערבית ואוזלת היד של המשטרה; והיעדר תוכנית מקיפה לצמצום פערים חברתיים-כלכליים במדינת ישראל – למען כל אזרחיה. בשבועיים האחרונים ניכר שינוי במחאה: להפגנות שהתאפיינו בעבר בקהל מבוגר יחסית זרמו צעירים וצעירות. אולם אנחנו – חברי למחאה ואני – עדיין מחכים להצטרפות רחבה של הצעירים הערבים למאבק. עבורנו, הצעירים הערבים, המאבק הנוכחי חשוב פי כמה: אנחנו האוכלוסייה שנפגעת בצורה הקשה ביותר מהמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית ומהחוקים הגזעניים של ממשלה זו. העתיד שלנו הוא שמונח על הכף! מוכרחים להמשיך במאבק, ולדאוג שהקיץ הזה יהיה קיץ יהודי-ערבי.

ינאל ג'בארין

הרשימה המתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"