לפני כעשור, בהתייחסות אגבית לסוגיות שחיתות ציבורית, טען רון חולדאי כי "אי אפשר ללכת בשדה בלי לחטוף קוצים". זה נאמר בהקשר להחלטתו למנות לסגן ראש עיר את נתן וולוך שהורשע בהפרת אמונים. דומה כי אין דבר המעיד על דלותו של שדה השמאל הציוני מאשר הכמיהה ארוכת השנים לכניסת חולדאי לזירה הארצית. בהכרזה שמסר על הקמת מפלגתו הדגיש חולדאי את המילה "ערכים", אולם ב-22 שנותיו בעיריית ת"א-יפו הראה מחויבות מעטה מאוד, אם בכלל, לערכי שמאל – ואפילו שמאל ציוני.

נלעגת במיוחד הייתה הכרזתו כי "קורת גג ודיור בר השגה לכל אזרח זה אנחנו".  כאילו היה פעיל חברתי, ולא העומד בראשות עירייה שמחזיקה נכסי נדל"ן בשווי מוערך של עשרות מיליארדי דולרים בתל אביב ובסביבתה. לאורך העשורים בהם הוא עומד בראשותה, לא נקטה העירייה שום צעד של ממש על מנת להשתמש בנכסיה הציבוריים עבור ציבור תושביה, ולא ניסתה להציע פתרון מערכתי למשבר הדיור ולעליית המחירים. תחת זאת, הועברו נכסים עירוניים פעם אחר פעם לקבלנים גדולים לטובת המגדלים והפרויקטים היוקרתיים. אלה הפכו לסמל תקופת שלטונו של חולדאי, והעניקו לו – ובדין – את התואר: ראש עיר לעשירים.

את תפקידה של עיריית תל אביב בתקופת חולדאי ניתן לדמות לזה של חברה לנכסי נדל"ן, המופקדת על שורת רווח, יותר מאשר לזה של עירייה המופקדת על רווחת תושביה. מהנדס העירייה לשעבר, ישראל גודוביץ', שאל בהקשר זה עוד ב-2011: "למה מאות ואלפי הדונמים שהיו שייכים לעירייה, כלומר לתושבים, נמכרים רק לאקירוב, לגינדי ודומיהם?".

במקביל היטיבה עיריית תל אביב בתקופת חולדאי למלא תפקיד נוסף – זרוע מבצעת עבור בעלי ההון בפינוי ובהשתלטות על נכסים. כך היה בין היתר בפינוי של כפר שלם, של תל כביר ושל גבעת עמל. גישתה של העירייה בכל המקרים האלה הייתה אחת: סיוע לבעלי ההון ולקבלנים על חשבונם של התושבים. על פינוי גבעת עמל אמר בזמנו דב חנין: "הסיפור כאן הוא פשוט: זו אדמה יקרה […] נדל"ניסטים רוצים לבנות גם כאן מגדלים, והתושבים, שהוריהם נשלחו לכאן בידי המדינה ב-1948, פשוט תקועים בדרך". תפיסת התושבים כמכשול בדרך לגילום רווחים הייתה ועודנה התפיסה הרווחת בקומה ה-12 של בניין העירייה.

גם ליומרותיו "הדמוקרטיות" של חולדאי יש להתייחס בחשדנות. בעוד שבמחאות האחרונות נגד בנימין נתניהו דאג חולדאי להתייצב לצד חופש המחאה של המפגינים, כאשר הפגנות ומחאות התקיימו בחצר האחורית שלו – היה יחסו אליהן שונה בתכלית. במחאה החברתית של 2011, לאחר שגורש בבושת פנים בידי המוחים שהטיחו בו את תרומתו למשבר החברתי, חיכה חולדאי להזדמנות להתנכל לה ולמארגניה: בספטמבר החל בפינוי אלים של המאהלים באמצעות פקחי העירייה תוך הרס והחרמה של ציוד פרטי של המפגינים. באלימות דומה פינו פקחי העירייה בראשית 2012 גם את מאהל התקווה.

ביוני 2012, כאשר פעילים חברתיים ביקשו לחדש את המחאה, הם נתקלו באלימות ברוטאלית מצדם של פקחי העירייה ושל משטרת תל אביב. אלה הרסו את מאהל המחאה שביקשו להקים בשדרות רוטשילד. כצידוק לצעדים אלה ולדומיהם, טען חולדאי בראיון ל"ידיעות אחרונות": "לא אאשר להקים אוהלים ולתת למוחים להתיישב בשדרה […] להקים אוהל במרחב הציבורי זה בנייה בלתי חוקית".

שיתוף הציבור בשיח הדמוקרטי גם הוא נתפס בעיני חולדאי כסרח עודף, כפי שהוכיח לא פעם בסירובו העיקש לפגוש נציגי מאבקים ציבוריים שהתנגדו להחלטות העירייה ופעלו נגדן. עיריית ת"א-יפ בראשותו ביקשה להרחיק את הציבור ככל הניתן ממעגל קבלת ההחלטות ולראות בו לכל היותר צופה מהיציע. אך גם זאת בערבון מוגבל: ב-2007 נתקבלה החלטה לסגור את ישיבות העירייה לקהל, במטרה למנוע את כניסתם של נציגיהם של שלושה מאבקים שנערכו באותה תקופה נגד מדיניות העירייה: נגד הריסת אולם אוסישקין, מחאת קריית ספר ומחאת בריכת גורדון.

להתייחסות ראוי גם שותפו החדש של חולדאי, אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר, אשר הכריז כי מפלגתו החדשה "תקדם כלכלה חברתית […], תשמור על מדינת הרווחה וסולידריות חברתית". כך אמר בעודו מצטרף לאחד המעסיקים הגדולים ביותר של עובדי קבלן במשק הישראלי: ראש העיר רון חולדאי. קצרה היריעה מלסכם את כל פעולותיו של חולדאי המבהירות כי כלכלה חברתית, מדינת רווחה וסולידריות חברתית רחוקות ממנו כמרחק דרום תל אביב מצפונה.

שכונות הדרום, המוזנחות במזיד מזה שנים בתקווה לפנותן לטובת ספסרי קרקעות, הן עדות חיה לכך. בימים אלה ממש מתנהלים בשכונות הדרום מאבקים מהותיים הנוגעים בגורלן: האחד – שהוכתר בהצלחה – הוא המאבק נגד כוונת העירייה להרוס את גינת לוינסקי, הריאה הירוקה היחידה בשכונת נווה שאנן. האחר – שעדיין בעיצומו – הוא המערכה למען פינויה של התחנה המרכזית החדשה ולבלימת הקמת פורטל הרכבת הקלה בשכונה זו. היטיבה להגדיר את מדיניותו "החברתית" של חולדאי שולה קשת, חברת מועצת העיר מטעם "אנחנו העיר": "חולדאי הזניח באופן שיטתי ועמוק את שכונות דרום ת"א. אנו רואות ורואים את זה במרחב הציבורי המוזנח – ברחובות ובתשתיות, בערימות האשפה ובמחסור אקוטי בשטחים ירוקים ובעצים. אלה, יחד עם זיהום האוויר הגבוה, הביאו לידי כך שמידות החום בדרום תל אביב גבוהות בשבע מעלות  מאשר במרכז ובצפון תל אביב. משבר האקלים כאן מזמן".

בנאומו אמר חולדאי: "אצלי הכל ברור – לא ליד, לא כמעט, ולא בערך". לאור כל האמור לעיל, לא נותר אלא להסכים איתו בנקודה זו. אכן, אצל רון חולדאי הכל ברור. חולדאי הוא באופן מובהק וברור נציג של ההון ולבטח לא מושיעו של מחנה השמאל, שלערכיו הוא מתנגד ואותם אינו מייצג: לא ליד, לא כמעט ולא בערך.

אדם אלי

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"